בתוך ימים ספורים התקנות האפרוריות, כמעט כמו המפלגה הנעלמה והמנומנמת של סער, הפכו לדרמה פוליטית.
נניח לרגע לכל העניין המשפטי, לא נראה לכם תמוה שבמשך 55 שנה לא היתה בעיה להאריך אותן, ופתאום הממשלה אינה מצליחה לעשות זאת? במקום לפרש את הסיפור דרך השאלה "מדוע האופוזיציה מתנגדת", צריך לשאול: מדוע סער התעקש להופכן לאירוע משמעותי כל כך? האם ייתכן שמישהו הוביל את כל המהלך בימים האחרונים על חשבון מתיישבי יהודה ושומרון, ולו כדי למקם את עצמו מחדש כ"ימין" לקראת הבחירות?
עד עכשיו היה זה תמיד ליברמן, שהפך סוגיה ימנית כלשהי לדיל־ברייקר, רגע לפני נפילתה (ממילא) של הממשלה שבה היה חבר. ב־2008 עזב את ממשלת אולמרט (שאליה חבר אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה), על רקע השיחות עם אבו מאזן והסיכוי שיפונו מאחזים. ב־2014, ערב היציאה למבצע צוק איתן, פירק את השותפות של הליכוד־ישראל ביתנו בגלל מה שהגדיר (מראש) כתגובה רופסת מול חמאס. ב־2018 היתה זו ההתעקשות על חוק גיוס מחמיר יותר שהפכה לאירוע הפרישה התורן.
הפעם עושה זאת סער. אחרי שהקים ממשלה עם מרצ ורע"מ - ממשלה שבה הנגב הופקר, שבה ניתנה לירדנים שליטה נוספת בהר הבית לצד דריסת רגל ודגל של חמאס, שבה הבנייה ביו"ש הוקפאה, חיפושי הגז הופסקו, הכלכלה נפגעה, כספים קואליציוניים אינסופיים חולקו וסער עצמו הוביל כניעה מוחלטת למערכת המשפט - לפתע נזכר הוא שתקנות יו"ש הן־הן ה־סוגיה הדרמטית שעליה הכל יקום או ייפול?
אחוז החסימה הצורב, בצד התפוררות פנימית המסתמנת בממשלה, הובילו כנראה את סער ומפלגתו לנסות להסתער שוב על האלקטורט הימני של ימינה.
ימיו של בנט בפוליטיקה תמו.
כריתת ברית עם איילת שקד, ואולי גם עם אורבך, מזמנת לסער הזדמנות להרכבה מחודשת של (אשליית) "ימין חדש". וכך, אם התקנות תעבורנה, אזי יציג עצמו כ"מגן המתיישבים". אם הן לא תעבורנה, אזי יציג עצמו כ"מגן המתיישבים", בניגוד למתנגדיו באופוזיציה. win-win?
לא זו בלבד, אלא שסער גם דאג להגן על עצמו מפני ביקורת משמאל. מחשש להתפרקות הממשלה, כל פרשני השמאל, מהורטרים ועד האברמוביצ'ים, מיהרו להסביר שהתקנות הכרחיות, ואף הפצירו ברע"מ ובמרצ להצביע בעדן.
כלומר, גם אם התקנות לא תעבורנה בסופו של דבר, איש מהם לא יאשים את סער בנפילת הממשלה ובהובלה לבחירות, שכן את ההצבעה בעדן הם הפכו לעניין טריוויאלי ממש.
אל התוכנית התווסף בליל ההצבעה מהלך נוסף. התפרצות זעם מתוכננת של ניר אורבך. אותו אורבך, שהתרגש משירתו של אביב גפן עד כדי ויתור על ממשלת ימין והצטרפות לממשלה עם מרצ ורע"מ, פתאום נפגע עד עמקי נשמתו שהתקנות לא עברו.
סער בינתיים לא עמד במילתו ולא פירק את הממשלה, אך האם אורבך יונחה להוציא עבורו את הערמונים מן האש? ימים יגידו. כך או כך, אם "האצבע ה־61" תגיע ממנו ולא מסער, עדיין יהיה זה בעקבות החוק של סער. win-win? לא בהכרח.
המהלך של סער עלול היה להיתפס כאותנטי, אם רק לא היינו בסיפור הזה כבר. גם בבחירות הקודמות ניסה סער להציג עצמו כימני מנתניהו, הבטיח רפורמות משפטיות, נעזר בראשי יש"ע ודגמן התעקשות על חאן אל־אחמר. וגם אז היה זה לצד תמיכה מרשימה של תקשורת השמאל. ואולם, היות שבתואם ליברמן מדובר, נראה שגם במקרה דנן יש דפוס נוסף. לא רק התעוררות הסנטימנט הימני על סף הבחירות, אלא גם ובייחוד ניסיון שיווקה של מפלגת "ימין", שתוצאות הבחירה בה מובילות דווקא למציאות ההפוכה. במקרה של ליברמן הציבור נזקק לשלוש מערכות בחירות כדי להבין את עומק התרמית. יש לקוות שבמקרה של סער ותקווה חדשה, הלקח כבר נלמד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו