ירושלים אחרת מתחילה בחינוך

מה פרנסי המדינה עשו כדי שהעיר החשובה לעם היהודי אכן תהיה מאוחדת ולא רק ביום ירושלים? • ואיך זה קשור לצורך במורים עם שליחות?

מרכז העיר ירושלים (ארכיון) , נועם ריבקין פנטון
מרכז העיר ירושלים (ארכיון), צילום: נועם ריבקין פנטון

55 שנה מאז שירושלים אוחדה לה יחדיו. היא אולי אוחדה פיזית, אבל ככל שעוברות השנים, פחות ופחות ישראלים מבקרים בעיר העתיקה או בשכונות הערביות שעוטפות את ירושלים המזרחית. החשש קיים, וקשה לבוא בטענה למי שמעדיף לקנות חומוס בשוק מחנה יהודה במקום בעיר העתיקה. הטעם אותו טעם, והמרחק אמנם נמדד בקילומטרים בודדים אך הוא בעצם מרחק שנות אור.

אתמול צעד מצעד הדגלים, וטוב שצעד, אך השאלה שאולי צריכה להישאל היא, מה פרנסי המדינה עשו כדי שהעיר החשובה לעם היהודי אכן תהיה מאוחדת ולא רק ביום ירושלים? מה תוכנית האב שלהם, שבסיומה ניתן יהיה לחיות פה בשלום עם שכנינו ולא רק בירושלים.

תפוח האדמה הלוהט הזה עבר מראש ממשלה אחד למשנהו. כולם מדברים גבוהה־גבוהה על מדינה יהודית ודמוקרטית, אך לא עושים דבר כדי לשנות את המציאות שבה אנו חיים זה 55 שנים, ואנו קרובים מתמיד למדינה דו־לאומית, שהיא סכנה למדינה היהודית. זה בא לידי ביטוי, ביתר שאת, בדמוגרפיה בעיר הבירה שלנו: על פי נתונים עדכניים של מכון ירושלים, שפורסמו אתמול, גרים בירושלים 10 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, כ־951,100 תושבים, ומהם 584,400 יהודים ו־366,800 ערבים, שהם בעלי זכויות אזרחיות חלקיות. מצב נפיץ.

הסכמי אוסלו ניסו לעשות סדר ולהביא לסיום הסכסוך. גם ראשי הממשלה שאחרי יצחק רבין, שנרצח רק בשל רצונו להוביל לשלום ולהיפרדות, עשו מאמצים להגיע להסדר שיאפשר חיים זה לצד זה. אך למרבה הצער, הפלשתינים לא החמיצו שום הזדמנות כדי לסכל את הניסיונות לנרמל את היחסים.

ככל שעוברות השנים המחיצות רק הולכות ומתעבות, הולכות וגבהות, ומשני צידי המחיצה נמצאים שני העמים, שברובם רק מבקשים לחיות בשקט, לעבוד, ללמוד, לגדל את ילדיהם בשקט.

ואם מדברים על הצורך בשינוי עמוק בחברה הישראלית, הוא צריך להתחיל בחינוך. וכשמדובר בחינוך, מדובר במורים.

מקרב מחזור הילדים, שיתחיל את כיתה א' ב־1 בספטמבר, יבואו ראשי הממשלה הבאים, השופטים, האלופים, הרמטכ"לים, המחנכים והמנהלים, הרופאים וכו'. כדי שהדור הצעיר יצליח לממש את הפוטנציאל שיש בכל ילד וילדה, נחוצים מורים טובים, מורים עם שליחות. מורים עם השכלה רחבה, עם אמפתיה, עם אהבה. מורים משוחררים מדאגות פרנסה. לצורך כך, צריך לאהוב את מקצוע ההוראה, להתגאות בו. אבל גם להיות מסוגלים להתפרנס ממנו בכבוד. שכר המורים היום מביש.

אם דיברנו על הרמטכ"ל הבא, הרי ששכר רמטכ"ל מגיע ליותר מ־90 אלף שקלים לחודש. שכר נשיאת העליון עומד על סכום דומה. חברי כנסת משתכרים כ־50 אלף שקלים בחודש. לא ייתכן שמורה מרוויח אלפי שקלים בודדים בחודש, וכדי להתפרנס הוא חייב ללמד שיעורים פרטיים.

שכר המורים, כמו שכר העובדים הסוציאליים, האחיות והאחים, השוטרים והשומרות ואנשי הקבע, חייב להיות מהגבוהים במשק. שצעיר אחרי צבא לא יחלום על משרה בהיי־טק, אלא על משרה שתעצב את המוחות של דור העתיד.

כדי שזה יקרה צריך לבנות גאוות יחידה אצל המורים, והדרך עוברת גם בתלוש המשכורת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר