החזירו לנו את יום ירושלים

גם היום, 55 שנה אחרי, קולו של מוטה גור שמודיע "הר הבית בידינו" מעורר בי צמרמורת. עבור ישראלים רבים, הגשמת חלום הדורות שבשיבה לירושלים דרך רגלי הצנחנים משער האריות היתה אחד משיאי המפעל הציוני בעת החדשה.

אבל בחלוף שני דורות, מה נותר מהחלום? כיצד קונצנזוס לאומי, שלפני שניים-שלושה עשורים לא היה ויכוח לגביו, הפך לחזית פוליטית שמשמשת להתנגחות פנימית חסרת תכלית? וחמור מכך, איך קרה שיש מי שמרשה לעצמו "לספסר" בירושלים גם בהקשרים של "איום ביטחוני"?

דוגמה אקטואלית מהימים האחרונים מספרת את הסיפור כולו: בישיבת מרכז הרב, ספינת הדגל של הציונות הדתית (לא המפלגה), החליטו שלא להזמין לאירוע החגיגי ליום ירושלים "לא את ראש הממשלה בנט ולא את ראש האופוזיציה נתניהו - כדי לא לעשות פוליטיקה". הבנתם? הנה, ככה זה עובר לנו מתחת לרדאר. התרגלנו לשימוש הציני ביום ירושלים.

הגיע הזמן לומר לפוליטיקאים - משמאל ומימין כאחד - במו התבטאויותיכם אתם מחלישים את היחס הבריא של אזרחי המדינה לעיר הבירה שלהם. ולמה, בעצם? האם איננו יכולים לסמוך על כוחות הביטחון שיעשו את עבודתם נאמנה באישור המסלול ובאבטחת מצעד הדגלים? ודאי שכן. אלא שיש מי שמחפש לייצר הון פוליטי מסוגיות מקצועיות.

וכך, מה שנראה לעיתים מהצד כמו "הליכה על ביצים" של הדרג המדיני, לצד האופן שבו מהדהדים כי מאחורי כל החלטה יש "אפשרות למתיחות או להסלמה ביטחונית", כל אלה מעצימים את תחושות הניכור והפחד של חלקים הולכים וגדלים בציבור הישראלי מירושלים.

הכנסתה של ירושלים אל תוך המדמנה הפוליטית והמשך הפילוג הפנימי גרמו לנזק כמעט בלתי הפיך. אני קוראת למנהיגים לחדול מההתנהלות הזו. המסרים העייפים והמבולבלים שלכם הם חסם אמיתי ומונעים את גיבוש התודעה האזרחי, המתבקש, הקונצנזואלי, ביחס לירושלים.

בשנים האחרונות הפך מצעד הדגלים לסמל הכמעט בלעדי של יום ירושלים. אך האם הוא מייצג את כל החברה הישראלית? האם לא הפך להיות נכס של מגזר אחד או שניים? מה חסר כדי ששוב נרגיש כולנו את החשיבות ואת השותפות שבשמחת יום ירושלים? התשובה: פיתוח חוסן חברתי.

מדינת ישראל היא מעצמה צבאית, טכנולוגית, כלכלית. אבל איך קרה שבמקביל לעקומת ההתעצמות והצמיחה בכל כך הרבה פרמטרים, יש זינוק אדיר בהקצנת השיח, בפילוג ובהתגברות השסעים השונים? הרי יום ירושלים הוא רק מיקרוקוסמוס לתמונה מורכבת, גדולה ובעייתית יותר. איך מגשרים על הפער הזה?

ראשית, יש לדרוש מנהיגות לאומית שתשמור על ערך האחדות, הערבות ההדדית והשיח המכבד. נשמע מובן מאליו? אז מדוע זה בדיוק ההפך? איך אתם, המנהיגים, שליחי הציבור, מסבירים את השיח המתלהם ואת השפה הרדודה והבוטה שהפכה להיות לחם חוקכם? התשובה לסעיף הקודם מתחברת היטב לאחריות שמוטלת על התקשורת - ואין ספק שהיא חייבת לחשב מסלול מחדש.

עורכי מהדורות יקרים, האם הייתם משדרים באותה התלהבות דברי טעם הנאמרים בנחת ובטון מכובד? מדוע כל פוליטיקאי שמנסה לחמם את השיח סביב ירושלים מצוטט ללא הפסקה ומוזמן אחר כבוד לאולפנים? דווקא בעידן הרשתות החברתיות וההסתה הפרועה והבלתי נשלטת שמשתוללת שם, העיתונות הממוסדת חייבת לשנות פאזה ולייצר פחות "דם רע" באופן יזום בשל שיקולים מסחריים.

ולסיום, אנחנו - החברה האזרחית. מה חלקנו? האם אנחנו עומדים מול נבחרי הציבור שלנו ומציבים להם גבול? מבהירים להם שקצנו בהסתה הבלתי פוסקת? כי העיר שחוברה לה יחדיו מבקשת מאיתנו - חיבור ולא פירוד. אחדות פנימית כתנאי סף לאחדות החיצונית, הממלכתית. הגיע הזמן לשים את הפוליטיקה במקומה, ולהבין עבור אילו סמלים חובה עלינו לאחד ידיים.

הכותבת היא יו"ר ארגון גשר ונציבת שב"ס לשעבר.