25 במאי: לא מה שחשבתם

פעמיים בחיי כמעט שחשתי בושה בישראליות שלי, ממש סכין התהפכה בבטני:

לאחר אירוע מדחת יוסף, ולמחרת נסיגת צה"ל מדרום לבנון, עת צפיתי באלפי משפחות צד"ל נסות מלבנון לישראל, כשחיזבאללה רומס את רכביהן ורכושן. שני מקרים שבהם ישראל "זרקה לכלבים" את מי שחשבו שהם אחיה לנשק. בפרשה הראשונה אמנם נבגד לוחם יחיד, אך היא נחוותה כתקיעת סכין בקרב הקהילה הדרוזית כולה: חייל יהודי שהוריו יכלו בזמן אמת לטלפן לכרמלה מנשה, לא היה ננטש - כך חשו.

הפרשה השנייה, שבה הופקרו לטבח ממשי לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם בלבנון, כבר נתפסה כבגידה על ידי כלל הגורמים המסייעים לישראל במאבקה בטרור: סוכנים או משתפי פעולה פלשתינים.

אלה ואלה הסיקו כי רעות ואחוות לוחמים הן ערכים שישראל קידשה רק ליהודים בעלי נגישות לסדר היום התקשורתי.

לקח לי זמן להבין שלשתי התאונות הערכיות אחראי אדם אחד - אהוד ברק - ושלתחושת הקבס שחשתי מהכרעותיו שותפות קהילות רבות בחברה הישראלית. מדהים שכל זאת לא מפריע לכך שבכל שנה מצוין יום 25 במאי בתסריט תקשורתי קבוע: בתקשורת הישראלית (בגדול) הוא היה ונותר "יום חגיגת הנסיגה מדרום לבנון". חגיגה של תבוסה, אגב.

ושנה אחר שנה הופך אהוד ברק ל"שר הניצחון" שאחראי להישג, ה"דה גול" הישראלי המוצג כמי שבמנהיגותו ובאומץ ליבו הושיע את ישראל והוביל לאחד מהישגיה הגדולים; מי שהחברה הישראלית תזכור, הודות לרגישותו העזה, שכן נענה לכאבם של הורי הלוחמים והסיג את אחרון החיילים מן הרצועה לחיק אמו האוהבת.

מבלי לדון בנכונות המסגור, הרי שראוי לדבר על מוסריותו: התקשורת הישראלית התמסרה להעלמת אחריותו של ברק ולאחריותה שלה - במקביל לכך שראתה מול עיניה אך ורק את עיני אימהות חיילי צה"ל, היא מחקה לחלוטין את העובדה שיום הנסיגה יהיה יום טרגדיה של אלפים.

מיום שהחליט ברק על הנסיגה, הוא גזר את גורל אלפי חברי וחברות "קהילת צד"ל": לא רק לוחמים ולא רק סוכני מודיעין, אלא גם ילדים וילדות, דודים ודודות, סבים וסבות. מי שעם התרחשות הנסיגה, כך ידע אהוד ברק, יופקרו במקרה הגרוע לטבח בידי החיזבאללה, ובמקרה ה"רך" להתעללות, חקירות קשות, עונשי מאסר, חיי הדרה וסנקציות ארוכות שנים תחת אות הקין של שיתוף הפעולה עם ישראל. הם לא נראו, לא נספרו והופיעו על הרדאר רק לאחר הנסיגה, כמקרה סוציאלי שדורש דיור או מקום עבודה. הגיע הזמן לשנות את "תסריט יום השנה לנסיגה".

זהו לא רק יום של חגיגות, אלא יום של אחריות ישראלית לטראומות ולאסונות: הגירה כפויה, עקירה ואובדן; וזה גם יום שדורש הוקרה: אמירה משמעותית לבני ולבנות קהילה שהוריהם נקטו בעבר בחירה נכונה, שהם בצד הנכון של ההיסטוריה, שהקריבו רבות למענם עצמם ולמען ישראל, ושיש מי שידע להכיל את עברם בסיפור הישראלי. יש להפוך את יום 25 במאי ליום קהילת צד"ל בישראל.