מהי "תרבות ישראלית" ואיך האירוויזיון קשור לזה?
לגולדה מאיר, היה האומץ לא למחוא כפיים כש"אבניבי" זכה באירווזיון וכינתה אותו "חיקוי אמריקני" • אז מה ישראלי בשיר ששיגרנו השנה לבמה בטורינו? בעיקר ניסיון לקלוע אל דעת הקהל הקוסמופוליטית
Your browser doesn’t support HTML5 audio
"הפסטיבל הזה בפריז", ציינה גולדה ביבושת על אירוויזיון 1978, שבו זכתה ישראל עם השיר "אבניבי", "לא אנחנו הופענו רק כחיקוי אמריקני. כולם. כולם אותו דבר - אמריקני". המראיין ניסה בכל זאת לחלץ ממנה מילה טובה, ושאל: "אז באיזשהו מקום שמחת שבכל זאת זכינו במקום הראשון בשיר הזה?". גולדה שאפה מהסיגריה, הרהרה קצת ואמרה בחיוך קטן: "למה לי לקלקל שמחה של אחרים?".
הקטע הקלאסי והנפלא הזה, מתוך סרטו של גיא נתיב, "גולדה", רץ לאחרונה ברשת ומעלה שתי שאלות משמעותיות.
הראשונה היא שאלה על המושג החמקמק שנקרא "תרבות ישראלית". ההצלחה הישראלית על במות בינלאומיות - באירוויזיון, באולימפיאדה ואפילו כאשר נבחרת המתמטיקה שלנו עושה חיל - הפכה את מדליית הזהב לקונצנזוס. "התקווה" על הפודיום הוא משהו שכל פטריוט ישראלי אמור לתמוך בו, ומי שמעז להחמיץ פנים - זוכה לקיתונות של בוז וכעס.
אלא שצריך להכיר בכך שהמרוץ לקבלת הכרה בינלאומית בעיקר גורם לנו לנסות לקלוע אל דעת הקהל הקוסמופוליטית. מאז התרגלנו להתרגש ממדליות ומניצחונות ו"אנחנו על המפה", נהיה לנו ברור שזהו ערך שדוחה ערכים אחרים - למשל, את הערך התרבותי המקורי, ולא רק הדתי, של השבת. נדמה שדווקא כשלהקת שלוה התכוונה לבטל את הופעתה בקדם־אירוויזיון כדי שלא להופיע בשבת, הגאווה הישראלית עלתה על גדותיה.
וגם העברית. גולדה כינתה את "אבניבי", שיר שכתב אהוד מנור ושהיום נחשב לאבן יסוד בתרבות הישראלית, "חיקוי אמריקני". לא צריך להסכים איתה (וכיום זה גם די קשה), אבל העיקרון נכון. אני מאחלת למיכאל בן דוד רק הצלחה בקריירה שלו, אבל במחילה, מה ישראלי בשיר ששיגרנו לבמה בטורינו? כל מה שהיה כאן הוא, כמו בשנים קודמות, ניסיון לפצח את הדנ"א של הטעם האירופי־אמריקני.
איזו תרומה הרים "TOY" לתרבות הישראלית? נטע ברזילי היא זמרת מוכשרת ואישה מקסימה, אבל כל מה שקרה פה הוא שמצאנו את הנוסחה לרכוב על גלי המי־טו אל עבר הדוז־פואה. לא שלא צריך בשביל זה כישרון, וזה כמובן יפה שהתיירות שלנו נהנתה מאירוח האירוע שנה לאחר מכן, אבל תרבות ישראלית? פחות.
השאלה השנייה היא שאלת המתח הבלתי נמנע בין דמוקרטיה למנהיגות. אי אפשר להעלות היום על הדעת ראש ממשלה שלא ממהר להתגאות בזכייה ישראלית כלשהי. מראה של זוכה טרי במדליית זהב מגמגם בשיחת טלפון עם הנשיא הוא מראה מוכר. אבל אם אנחנו רוצים שתצמח פה מנהיגות ולא רק עסקנות פוליטית, עלינו להבין שמנהיגות מטבעה היא גם מובילה, לא מובלת.
אהדה ציבורית רחבה הכרחית עבור מי שרוצה לשחק במגרש הדמוקרטי, אבל באיזו קלות גולשת הפופולריות אל הפופוליזם, וכמה מהר הופך המנהיג הפוליטי לזה שמפחד להוציא מילה שעלולה להכעיס את מצביעיו.
גם גולדה, ראוי לציין, אמרה את מה שאמרה על האירוויזיון אחרי שכבר לא היתה בתפקידה, ודווקא כשיריבה הפוליטי היה בשלטון; ועדיין, מתבקש לצפות ממנהיגינו שמדי פעם יגידו משהו שיש בו לא רק תעמולת בחירות אלא גם קריאת כיוון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו