מדינת ישראל ומנהיגיה מתייראים מהכרת הפורעים הערבים כאויב, הרי מדובר פורמלית באזרחי ישראל.
המכשול להמשגת המציאות טמון בא־סימטריה שנוצרה במהלך השנים בין היהודים לערבים במדינת ישראל. בחריש התודעתי העמוק שהופעל בחברה הישראלית על ידי שליחי דת זכויות האדם, יהודים בישראל הלכו ונטשו את כמיהתם הלאומית והמירו אותה בשאיפה לחברה אזרחית שוויונית. באותה עת, בגיבוי ובתמיכת מגמות זכויות האדם, הערבים בישראל זרעו תודעת מאבק לאומי. גם עכשיו, בהתכחשות יהודים ישראלים לממדי העומק של המאבק הלאומי הערבי, מבקשים לתלות את מניעי הפרעות כאילו שהם נובעים רק מקיפוח אזרחי.
זו במידה רבה תעמולת כזב. בעשור האחרון הושקעו במגזר הערבי משאבים ממשלתיים חסרי תקדים, כולל הקצאת קרקעות בנגב ובגליל במחירים מופחתים פי עשרה מהמחירים שבהם משווקות קרקעות מדינה ביישובים יהודיים. גם במערכות החינוך הושקעו ביישובים הערביים משאבים רבים המתבטאים בין היתר בעובדה שמחצית מתלמידי הרפואה בטכניון הם ערבים ישראלים.
ועדיין קשה ליהודים ישראלים לקבל כי מקור ההנעה העיקרי של הפרעות הוא מאבק לאומי שמוכוון בתכליתו לחיסול ריבונות מדינת היהודים. מדובר באיום קיומי מהסוג שהתרחש בנובמבר 1947, ובמציאות הזו מחוללי המאבק הם אויב.
מבחינה פסיכולוגית, המציאות המתנפצת בערים המעורבות מפגישה יהודים עם מצוקה קשה לא פחות מזו שחוו בגרמניה בליל הבדולח. שם כששרפו בתי כנסת יכלו יהודים לתלות גורלם ככרוך בקיומם בגלות כמיעוט חסר הגנה. עכשיו במדינתם, במולדתם, שוב נשרפים בתי כנסת כמו שם, למרות צבא ומשטרה האמורים להבטיח שכאן זה לא יקרה. מכאן צומחת תחושת השפלה לאומית ליהודים שעוד נותר בהם רגש כבוד לאומי. למרות כל עוצמת מדינת ישראל, שוב מוצא עצמו העם היהודי - בלב מולדתו - במאבק על יסוד קיומו הריבוני. זוהי מלחמת קיום.
הסיכון הגדול הוא שיום אחרי שיסתיים סבב העימות, ינסו כולם לשוב למסלול המוכר והטוב כאילו לא אירע דבר. זו סגולת ההכחשה היהודית שסייעה ליהודים לשרוד אלפיים שנות גלות. בכוח סגולתם להכיל ולהסתגל, שבו יהודים ל"חיים רגילים" בגולת אירופה ואף לגרמניה, למחרת השואה. זה הדנ"א ההישרדותי היהודי שהתגבש בשנות הגולה וממש לא מתאים לכינון וביסוס מדינה ריבונית. הבעיה היא שרבים מאלה שישכילו להכיר בשורשי המשבר, יעדיפו להתכחש למסקנות הנובעות ממנו. מבט מפוכח יחייב בירור נוקב של כל הנחות היסוד של הסיפור הישראלי המבקש בשנים האחרונות לא יותר ממקלט בטוח נטול שקיקת חזון לאומי.
תפיסת הקיום האחרת, מחייבת לשוב אל תודעת מאבק, וזה ממש מחריד את היהודי הממוצע שמתקשה לחיות בלי אשליית יציבות ותקווה לפתרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו