ילדה בגטו עם בובה ופרטיזן

"כשהייתי בגטו ראיתי ילדה עם בובה עומדת על יד קיר. שאלתי אותה 'איפה אבא, אמא?' הם נלקחו כבר, נלקחו למחנות ריכוז. והיא עומדת ככה ולא בוכה ומחזיקה את הבובה ביד, ואני בחור חמוש עם אקדח ושני רימונים, בחור חזק, עמדתי מול היצור האומלל הזה ולא יכולתי להושיע... הדבר היחידי שיכולתי לעשות - הוצאתי את העיפרון שלי ורשמתי אותה... זה צורך תת־הכרתי, לא ידעתי למה אני עושה את זה".

במילים אלה תיאר הצייר והפרטיזן אלכסנדר בוגן ז"ל את תחושתו כשצייר את הציור "ילדה בגטו עם בובה". בדמיונם של רוב הישראלים, כשהם חושבים על ילד יהודי בשואה, עולה דמותו של הילד המרים את ידיו ביציאה מהבונקר, בצילום המפורסם מימיו האחרונים של מרד גטו ורשה. בעיניי -  הילדה של בוגן היא דיוקן אייקוני לא פחות.

בוגן, כמוהו כחברו לנשק בגטו וילנה, המשורר אבא קובנר, היה לוחם ואמן, ספרא וסייפא: בוגן הפרטיזן הבריח צעירים יהודים מגטו וילנה ליער נוראץ' ושם צירף אותם לשורות הפרטיזנים, אימן אותם והוביל אותם במשימות חבלה בעורף הצבא הגרמני. בלילות, כשחבריו הפרטיזנים הרוסים  שתו וודקה מסביב למדורה, היה בוגן האמן עדין הנפש, מתמודד עם אֵימֵי המלחמה באמצעות הרישום, או כפי שהוא תיאר את זה: "כל אדם מגיב מול הזוועות ומול מה שמתרחש, אחד בדמעות ושני ברובה, ואני הגבתי בעיפרון מצד אחד ומצד שני גם כן ברובה".

לכן בעיניי, כוחו של הציור הזה הוא גם בעובדה שיש בו ממד של דיוקן עצמי: אחיזתה הנואשת של הילדה הנטושה בבובה, מהדהדת גם את אחיזתו הנואשת של הפרטיזן באמנות הציור. שניהם נאחזים - היא באמצעות הבובה והוא באמצעות העיפרון, בתקווה לחזור ולחיות חיים שיש בהם טעם, חדווה ושאר רוח. אולי זה מקור הדחף התת־הכרתי שבוגן הרגיש כששלף את העיפרון והזדרז לרשום את דיוקנה של ה"ילדה בגטו עם בובה".

גם בשבילי, כיהודי וישראלי, התמונה הזו היא סוג של דיוקן עצמי: אני בן לעם שהלך אחרי אלוהיו במדבר הגלות הארוכה ביותר שאיזשהו עם חזר ממנה. בקטעים רבים לאורך הדרך לא נראינו טוב יותר מהילדה הרעבה והעזובה של בוגן, אבל כמוה לא איבדנו את האחיזה במורשתנו העתיקה ואת התקווה לחדש את ימינו כקדם.

דווקא היום, מדינת ישראל, שבפרספקטיבה היסטורית היא צעירה כמו הילדה בציור, מתקשה לשמור על האחיזה הזאת; האחיזה שהפכה את העם היהודי לחוט השני העובר דרך ההיסטוריה האנושית, כשאימפריות רבות עוצמה - כולל הצורר הנאצי - קמות ומתרסקות סביבו. במתח שבין הציונות המדינית של הרצל, ששאפה להיות "עם ככל העמים", לבין הציונות הרוחנית של אחד העם שחלמה להיות "אור לגויים", הציונות המדינית ניצחה בנוקאאוט. היום, יותר מתמיד, יש לנו מה ללמוד מהילדה העיקשת והאלמונית של בוגן, שנאחזה בזהותה ובחלומה.