להשתחרר מגטו השנאה לפולנים

ישראלי בתחנת רכבת במרכז פולין מביט בלוח הרכבות: ורשה... לובלין... לודז'... קרקוב... למחשבה האוטומטית על מחנות ריכוז ייקח שנים להתקהות, וזה מובן. אבל הגיע הזמן להתנקות מנקודת המבט הישראלית החד-ממדית שלפיה פולין שווה שואה, לצאת מהבוז היהיר ומן הקיבעון המחשבתי. אני מבקשת להצביע על בעיה עמוקה ושורשית במשולש הפולני-יהודי-ישראלי, בעלת השפעות כואבות על עתידנו: הראייה הישראלית של פולין כמקור הרשע ושל הפולנים כ"עוזרי השטן" היא מעוותת, לוקה בבורות, בהתחסדות ובהתקרבנות, וגורמת לפצע עמוק ומדמם שחייב להירפא.    

סקירה היסטורית קצרה: יהודים חיו בפולין לאורך אלף שנים ובהן נטמעו בעסקים, בתרבות, בפוליטיקה, לצד האוכלוסייה הלא-יהודית. שליש מאוכלוסיית ורשה היתה יהודית, כמו שליש מאוכלוסיית לובלין או רבע מאוכלוסיית קרקוב. בספטמבר 1939 נכבשה פולין בידי גרמניה, ועל אדמתה הוקם מפעל המוות הנאצי. לאורך שנות המלחמה היו אזרחיה של פולין ההרוסה עסוקים בעיקר בלשרוד. המלחמה והשואה גבו את חייהם של שישה  מיליון פולנים, שמחציתם פולנים יהודים, 85% מכלל יהודי פולין. בתום המלחמה עברה פולין מידי הנאצים לידי השלטון הקומוניסטי לעשרות שנים.

אם נשים את הדברים על השולחן, באופן הכי שטחי: גרמניה בראשותו של היטלר היתה השטן שניצח על מכונת המוות. לעיתים נדמה שהעיסוק באשמה הפולנית מטשטש את העובדה הזו. פולין, כארץ כבושה ונטולת כוח, נותרה חלשה ומוכה. אני לא מבקשת לעסוק בשאלה "כמה פולנים טובים וכמה רעים היו" או ב"מי היו הכי אנטישמיים". הנושא נחקר ונלעס תקשורתית. נכון, היו בפולין לא מעט שונאי יהודים, שכנים רעים ורוצחים. מאורעות ידוובנה קיילצה ייזכרו לעולמים, וגם 7,000 חסידי אומות עולם פולנים שחירפו נפשם לא יכפרו עליהם.

ומילה על יחסי ציבור: גרמניה המערבית "החופשית" ביקשה סליחה. היא שילמה שילומים, כוננה יחסים, הקימה אנדרטאות זיכרון והכניסה את חילופי הנוער גרמניה-ישראל למערכת החינוך. ה"תיקון" נכנס לתודעה הישראלית. חלפו 70 שנה, וברלין הפכה ליעד תיירות מבוקש, החיים בגרמניה קורצים למהגר הישראלי, והכל לכאורה בסדר. זאת, בעוד פולין בחסות הקומוניזם - נותרה אי שם במזרח. היחסים הדיפלומטיים איתה חודשו רק בשנת 1990, ובשנים האחרונות חווים טלטלות סביב שאלת חלקה בשואה.

אני נכדה לשורדי אושוויץ ז"ל, וכמו לא מעט ישראלים, רואה בפולין מקור שאבד, "בית" ישן החשוב להבנת הזהות שלי. בשנים האחרונות פגשתי פולנים לא-יהודים, שגם הם רואים את העבר היהודי של פולין כחלק מזהותם: דריוש הספורטאי האולימפי הקים עמותה לשימור הזיכרון היהודי בעירו, ויטולד השחקן הקים מרכז מהפנט לשימור זיכרון יהודי לובלין, אגניישקה הצלמת מתעדת את הקהילה החסידית, האמן רפאו בטלייבסקי יצר את הגרפיטי המפורסם "I Miss You Jew" שמבטא בדיוק את זה - פולין חסרה את יהודיה. אלה אמנים, היסטוריונים ואנשי ציבור המקדישים עצמם לשימור הזיכרון היהודי, זעקת העבר הפצוע והחיים שקדמו לו. הם לא פועלים מתוך אשמה! דריוש, אגניישקה וויטולד גם לא מעלים על דעתם כי בישראל שורר קונצנזוס רחב ביחס לאשמה הפולנית.

בנקודת המבט הישראלית הרווחת מדי - הלוקה באנטגוניזם יהיר, ברדידות מחשבתית ובקיבעון קורבני - חייב לחול שינוי, שיזכה אותנו במעט נורמליזציה. הבנת מורכבות הסיפור וזניחת הדעות הקדומות חיוניות ליכולתנו ללמוד מהעבר ולהשתחרר מכבליו. להשתחרר מהגטו. השחרור ירפא פצע כואב הממשיך לדמם. פולין של 2022, כמו הגרפיטי הנ"ל, חשה געגוע ישן אל יהודיה. עלינו לשחרר את פולין מהשנאה שלנו - כדי לשחרר את עצמנו כחברה.