לעולם לא עוד? נראה אותנו

בכל שנה אני עומד בצפירה ואני נקי מציניות. מביט בתמונות השחור-לבן בפעם האלף, שתמיד היא גם הראשונה. מביט בעיניהם הגדולות של ילדיי, וכך, יום אחד בשנה, סדר העדיפויות שלי הופך להיות ברור ומסודר. אם יש רעיון אחד שניתן להגדיר אותו כלקח המכונן של השואה, הרי הוא זה שמגולם במשפט "לעולם לא עוד".

כולנו נשבענו לחסוך מילדינו את הגיהינום, שיחיו בעולם הזה ושלא ימותו על פלנטה אחרת. אבל עם כל הכבוד לתחושות, כדאי מדי פעם לעצור ולבחון מחדש את עצמנו, עד כמה אנחנו באמת מחויבים כלפי ילדינו ואם אנחנו ראויים לפיקדון שהפקידו בידינו המשפחות שנרצחו במחנות. "לעולם לא עוד" מאבד את ערכו אם אין לו משמעות מעשית לחיים, אם הוא סתם סיסמה.

מוטלת עלי חובה אישית להבטיח שהשמדת העם היהודי לא תקרה, ויתרה מזו, להבטיח ש"אנחנו", כלומר מדינת ישראל, תהיה מחויבת אף היא ל"לעולם לא עוד", שתמיד יהיה בכוחה למנוע את השמדת העם היהודי. האם אני עומד בהתחייבות הזו?

5 באוגוסט 1945 היה יום מקסים בהירושימה, ממש כמו היום בכפר סבא או במודיעין. המציאות ברחובות העיר היפנית, כדאי לזכור, תססה בצבעים מלאים, לא בשחור-לבן. אנשים לקחו את ילדיהם לגן, הלכו לעבודה והתלוננו על פקיד העירייה. אף לא אחד מהם העלה על דעתו שלמחרת לא ייוותר מכל זה דבר לבד מצלליות רעילות ואבק רדיואקטיבי. הרעיון שלמחרת תוטל על העיר פצצה גרעינית היה זר ומוזר, בדיוק כמו הרעיון שמחר ינחת טיל נושא ראש נפץ גרעיני על פתח תקווה.

"אין מה להשוות", יאמרו המומחים, "ארה"ב של 1945 יכלה להרשות לעצמה, אבל איראן של היום לא תעז". ההערכות הן ששיגור טיל גרעיני יהיה סופה של הדיקטטורה המוסלמית, סוף סופי ומוחלט בהחלט, וכאן המקום להזכיר בוקר אחר: 7 בדצמבר 1941, מפרץ הפנינים, הוואי.

בשעה 07:55 נשמעה במכשירי הקשר היפניים הפקודה "טורה! טורה! טורה!", ושערי הגיהינום נפתחו. ההערכות אז היו שתקיפה ישירה על אדמת ארה"ב, משמעה נשיקת מוות עבור הקיסרות היפנית. ובכן, ההערכות היו נכונות - זה אכן היה סופה של הקיסרות. נכון שהחורבן שהומט על יפן היה איום ונורא וסופי, אבל יש לזכור דבר אחד - היפנים תקפו. היפנים ידעו הכל, ולמרות זאת תקפו.

עד כמה אנחנו רציניים כשאנחנו אומרים "לעולם לא עוד"? האם אנחנו מבינים את משמעות ה"לעולם"? האם אנחנו מכירים בהשלכות? אולי "לעולם לא עוד" הוא רק מנטרה? מס שפתיים, קליק-בייט על בלוטת הדמעות?

אני מכיר את הטענה האומרת שישראל היא פיון בזירה הבינלאומית ושאין לנו מרחב פעולה לאחר שהגדולים סיימו לדבר. אני כופר בטענה הזאת. הצלחנו בעבר לתרגם את החוצפה הישראלית למהלכים צבאיים ובינלאומיים שהשאירו את העולם פעור פה. הבעיה אינה מה שאנחנו יכולים לעשות, אלא מה שאנחנו רוצים.

אני מציע לערוך חשבון נפש ולחדש את הנדרים שאותם נדרנו לאבותינו ולילדינו, אחרת - מה אנחנו שווים?