"אני רוצה למות ביום חמים שאינו חם ואינו קר, לא בחמסין ולא בגשם", כתב יורם קניוק בשורות האחרונות של "על החיים ועל המוות", רומן הפרידה שלו - מהחיים, מהספרות, מהחברים, מתל אביב. אבל יורם קניוק מת בשרב גדול, ויותר מכך, השורות ההן לא היו פרידה: מאז פרסם עוד שלושה ספרים.
כל קאנון צריך אנרכיסט שיציק לו; כל קבוצה שדבקה במטרה חייבת אינדיבידואל שיפרק אותה מבפנים. אחרת, המשחק מכור, התוצאות ידועות. קניוק הבין את המשוואה הזו ושמר את עצמו רק לעצמו. לא היה לו מילייה ספרותי מוגדר (למרות שהיה חבר של רבים), הוא לא היסס לומר את אשר על ליבו (גם אם זו הודעה שאין לו כסף לשלם חשבון חשמל), והוא לא ידע "מה הקהל רוצה". "כתבתי כמו שאחרים לא רצו לכתוב, ולא ידעתי איך לכתוב כמותם, כלומר כמו שנחוץ", כתב.
היתה בו הרוח של נער רחוב, פלמ"חניק שנגע בתהילה אבל היא לא שינתה אותו בסנטימטר. בעידן של יחצנים והודעות לקוניות לעיתונות ישב חשוף לעיני כל בדירה ברחוב ביל"ו וענה בקול סדוק לכל מי שהפנה אליו שאלה, גם בימים שבהם חש ורע והירהר באפשרות שוב להתאשפז. כתיבתו היתה בדרך כלל הרהור תודעתי, הוא לא ספר ז'אנרים ולא היסס לפרק עלילות, בדיוק כמו בחייו - שבהם לעג למוות ולתחושת השייכות; עדות לכך אפשר אולי לראות במרץ שהשקיע לאחרונה במאבק להיות "חסר־דת".
יורם קניוק היה סופר, גבר־ילד, לוחם־פרחח, דחוי־אהוב. אבל יותר מכל, כפי שכתב בעצמו, הוא היה "חי מכדי להיות אדיש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו