גב' סטיבן מול הפרֵחה הכנועה

נאום ההשבעה של חברת הכנסת מטעם הליכוד גלית דיסטל אטבריאן עורר התרגשות עצומה בקרב מאות אלפים שראו בו התגלמות סיפור של דור ישראלי שלם, מזרחי, שקוף. נאום שמדגיש את היותנו יהודים גאים עם שורשים עמוקים שמכבדים את מסורת אבותינו; נאום המאחד בין אבי אוחיון ושרה דבוש, איריס יוסף ויונה מרדכי, שכותבים עד כמה הם מזדהים עם הרצון העמוק להתמיד עם הליכוד שדרכו מכוונת לסלול נתיבים לצמצום הפערים ולשגשוג חברתי וכלכלי.

נאום ההשבעה הפך למצורע בעיני השמאל, ובייחוד בעיני השמאל המזרחי, שרואה בח"כ דיסטל תבוסה עצמית: "דיסטל אטבריאן, נתניהו רואה בך לא יותר מפרֵחה כנועה", כתבה השבוע הפעילה החברתית אור סיונוב ב"הארץ". כשהשמאל מתבונן במראה, הוא מגלה כי ב־19 ערים ועיירות פיתוח קיבלה מרב מיכאלי עם מפלגתה הפסאודו סוציאל־דמוקרטית פחות קולות מאשר קיבל הליכוד בדימונה לבדה. צריך לראות את זה במספרים מוחלטים כדי להאמין: 8,117 מול 8,766. הקהל המזרחי דוחה בשאט נפש את השמאל המניפולטיבי וחסר השורשים. בכל צומת פוליטי או כלכלי השמאל מגן על הקיבוצים ועל בעלי הפריבילגיות, לפני שאנשיו זורקים מבט של ביטול והתנשאות לעבר הפריפריה המזרחית. זאת מעולם לא היתה דרכו של הליכוד.

אחרי שנים ארוכות שבהן מנסה השמאל לשכנע את הציבור המזרחי כי הוא טועה בתמיכתו בליכוד ובבנימין נתניהו, מגיעה סיונוב לרגע שבו בת דמותה תופסת מקום של כבוד בכנסת ישראל. הקנאה, המהולה בתבוסת השמאל, מביאה את סיונוב להציג את דיסטל כמי שרואים בה "פרֵחה כנועה", קולה של הסופרת נדמה לה כ"מתכת חלודה ומזהמת", והרעיונות שלה היו ל"דוקטרינת דה־לגיטימציה והסתה" שכולם דמגוגיה זולה. ואילו חיבוקים קיבלה סיונוב מהשמאל עבור אסופת הגידופים. וואו, יזמינו אותה לבריכה של האשכנזים. דמויות כמוה הופכות בן־רגע לנקודת החן על הפרצוף של השמאל הפריבליגי.

מה רוצה סיונוב, נקודת החן השמאלנית, לומר לנו? שהיא האוונגרד המהפכני? שהיא נושאת את לפיד האור שיוביל אותנו למקום טוב יותר? ובכן, השמאל לא היה ואיננו הפתרון. השמאל תמיד דחה אותנו ברגל גסה וחיפש בריכה נקייה ממזרחים, כשהתנאים התאפשרו לו. האם אחרי שנים של פעילות בשמאל אתְ וחברייך יכולים לומר שאתם חלק מהשמאל האשכנזי הנפוח והפריבילגי? הרי כשאת נכנסת לחדר הישיבות, את יודעת שהם מתעבים אותך ומנצלים את הרצון שלך בהכרה חברתית. ובכל זאת את מבקשת את החיבוק הרעיל שלהם. את יוצרת עבורם, עבור השמאל האשכנזי הפריבילגי, תיאוריות שקריות שכאילו לנו, המזרחים, יש תודעה כוזבת ואת זו שחושפת את מקורותיה. טמטום שימושי.

המהלך הגדול של השמאל גלום ברצון לנתק אותנו מההורים שלנו, מהמסורות שלנו, ובכך לשלוט בתודעה שלנו. גלית דיסטל נלחמת בכך כל חייה הציבוריים. ההורים שלה הם נכס, הם מקור לגאווה ולשותפות שמזינה ותומכת בה בכל עוצמתה. בשמאל המזרחי תפיסות היסוד של ההורים והקהילה הן נטל; צריך לחשוף את טעותם, לתקן אותם, לדחות אותם. סיונוב עשתה יד אחת עם אשת "דה מרקר" טלי חרותי־סבר, שהתייחסה לדיסטל אטבריאן בפייסבוק במילים ירודות, ועם השמאל הפריבילגי הלבן שחותר לדה־לגיטימציה של הקול המזרחי.

השמאל המזרחי מחבק מסורת ארוכה של השמאל הישראלי, המבקש לקטוע את הזיכרונות, את ההיסטוריה ואת היכולת שלנו, כמזרחים, להקים מסגרות תרבותיות ואקדמיות שיקבלו אותנו מתוך שותפות - לא שותפות אדנותית אלא שותפות תחרותית. פעם הוגדר השסע האשכנזי־מזרחי כמאבק בין "הציבור הנאור" ולזה שלא. כיום הפריבילגים הציבו את קו התיחום בין "ביביסטים" - לכל היתר.

אז סיונוב טוענת כי נתניהו רואה בדיסטל "פרֵחה כנועה". בעיניי סיונוב דומה לסטיבן (סמואל ל. ג'קסון), עבדו השחור של קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו) בסרט של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים".