לא איראן, לא מעניין

"לא נחזור לקווי 67', לא נקלוט את הפליטים הפלשתינים. זה לא הולך לקרות". אמירות אלו, שהטיח בנימין נתניהו בברק אובמה לפני כעשור, היכו בתדהמה את הנשיא האמריקני. "אף פעם לא ראיתי מנהיג זר מדבר כך לנשיא ארה"ב, בייחוד לא בחדר הסגלגל", אמר בן רודס, יועצו הבכיר של אובמה, בסרט "נתניהו במלחמה" ששודר ב־2016 ברשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב (PBS). ראש הסגל של אובמה בזמנו, ביל דיילי, היה "נזעם". כעבור כארבע שנים, במארס 2015, בן כספית ב"מעריב" סיפר שנתניהו "מעביר את אובמה זובור פומבי", כשהתייצב בהזמנת מחוקקים רפובליקנים בקונגרס האמריקני לנאום על סכנת הגרעין האיראני – "מעל הראש" של אובמה.

האמת היא שנתניהו לא ביקש "להשפיל" או "להעביר זובור" את אובמה, אלא פשוט הבין שכאשר ארה"ב מקדמת יוזמות המציבות את ישראל בסכנה קיומית - זה לא הזמן להתחנפויות, אלא להתנגדות נחרצת. מבחינת נתניהו, מרגע שהברירה היא בין סיכון ממשי לביטחון לישראל לבין ריצוי האמריקנים - בחירה באופציה השנייה אינה באה בחשבון.

נתניהו יצא למלחמה זו כמעט לבדו: הבית הלבן, מדינות אירופה, רבים בממסד הביטחוני הישראלי וכמובן השמאל והתקשורת הישראלית נלחמו בשיניים ובציפורניים נגד משבית השמחות מבלפור. בוז'י הרצוג, יו"ר המחנה הציוני, אמר כי הוא "סומך על אובמה" - כלומר, אם השמאל היה מנצח ב־2015 ומרכיב ממשלה, ישראל כנראה היתה נותנת אור ירוק להסכם.

בפועל, מלבד הימין הישראלי והאמריקני - לא היה מי שיתמוך פומבית בנתניהו. אך נתניהו לא היסס, וסירב להיות "מאותרג", כמאמר אמנון אברמוביץ' על שרון בתקופת ההתנתקות. לא בכדי דיוויד רמניק, עורך ה"ניו־יורקר", אמר בסרט של PBS כי נתניהו "הוא האיש שהזיז את כל הספקטרום הפוליטי בישראל לימין".

ממשל ביידן מסתמן כקיצוני אף יותר מזה של אובמה, ובימים אלו הולכים ומתרבים הדיווחים כי הבית הלבן דוהר לקראת ויתורים דרמטיים, תוך הפרת הבטחות והסרת סנקציות נמהרת - זאת אף שהתקיפה שמיוחסת לישראל בנתנז עיכבה לפי הדיווחים את ההתקדמות לגרעין בטווח של חצי שנה עד אפילו 15 שנים (לפי אלון בן־דוד). מבחינת אנשי ביידן, מדובר כנראה במכשול בדרך לעסקה הנכספת עם האייתוללות.

נפתלי בנט, שביקש "לשים בצד" את עקרונות הימין בקורונה ("לא קורונה, לא מעניין") - חייב לשנות דיסקט: בזכות החיסונים ישראל ניצחה את המגפה (במציאות, לא בספרים), וכעת הסיפור הוא "לא איראן, לא מעניין". אך ב"ממשלת האחדות" המזויפת יש רוב מוצק לתמיכה בהסכם עם האייתוללות: קבינט עם לפיד, גולן ומיכאלי - שלמרבה החרפה גינתה את התקיפה המיוחסת לישראל ("נתניהו סכנה אסטרטגית") - סביר שיבקש להיות "מתואם" עם ביידן, ועל כן כלל לא בטוח שיאשר תקיפות בסוריה או כמו אלו בנתנז. בסוגיה הפלשתינית, כיצד "ממשלת האחדות" תילחם בחקירה בהאג, אם יו"ר מרצ חושב שהיא מוצדקת?

האם בנט מדמיין שהיה נותן יד לממשלה שתומכת בכניעה לקורונה ומסרבת להילחם בה? כי זה מה שיקרה בסוגיות הקיומיות לישראל, אם מנהיג מפלגת ימינה יגיש לשמאל את השלטון על מגש של כסף. זו תהיה חרפה בקנה מידה היסטורי.