אין שוטר בירושלים
ירושלים בוערת כבר כמה ימים. התנכלויות הדדיות בין יהודים וערבים מפירות את השלווה של העיר הכי אהובה והכי מסובכת בעולם. כל מתחיה של ישראל מופיעים בירושלים בעצימות גבוהה יותר: ימין ושמאל, חילונים וחרדים, ערבים ויהודים. לעומת ערים אחרות שבהן אפשר לדמיין שאחד השבטים לא קיים - בירושלים כולם חיים יחד, כל הזמן. ובדרך כלל זה עובד, ואפילו היטב. האהבה שלנו לעיר, והרצון של קרוב למיליון תושבות ותושבים לחיות חיים טובים בעיר שלנו - מאפשרים חיי יומיום למרות כל הקושי.
אבל כולנו יודעים שירושלים היא גם סוג של הר געש רדום. הימים האחרונים הם בדיוק הרגעים האלה, שבהם הלבה מתחילה לרתוח, ותכף הכל יתפרץ. כשהאלימות מתפרצת, מי שמשלמים את המחיר הם תושבים חפים מפשע. והמחיר עלול להיות גבוה מדי.
למה זה קורה עכשיו? כי יחסי הכוחות בין יהודים לערבים בישראל ובמזרח התיכון משתנים: החל מהסכמי השלום עם מדינות המפרץ, דרך הבחירות המתקרבות לרשות הפלשתינית, השינוי ביחסו של ראש הממשלה לתנועה האסלאמית - מפלגת רע"מ, וכמובן מפלגת בן גביר פינת נעם, שלראשונה נכנסה לכנסת.
כשכל כך הרבה משתנה במאזן הכוחות, במערכת היחסים בין יהודים לערבים, האיזון העדין מופר והר הגעש מתחיל להיות פעיל. את הפעילות הזאת קל לזהות, משני הצדדים: סרטוני טיקטוק של ערבים שמכים יהודים פתאום ברחוב, המון מוסת של נוער להב"ה פוגע בערבים, מהומות במזרח ובמערב העיר, ובתווך עיתונאים נפגעים.
אנחנו מכירים בירושלים את התחושה של תחילת סערה. זו היתה ההרגשה לפני הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, לפני הרצח של שירה בנקי, או בתקופת טרור הסכינים. פתאום המתיחות גוברת, ואיתה התחושה שהדברים יוצאים משליטה. אבל הפעם הגל הזה עלול להיות ארוך במיוחד. כי אחרי הרמדאן צפויים לנו עוד חודשים ארוכים של חופש גדול ובין הזמנים, ימים של חוסר מעש, שבהם צעירים רבים מחפשים אקשן.
המציאות הנפיצה הזו זועקת להתערבות מנהיגותית, אבל ההנהגה שלנו עסוקה בימים אלה בעיקר בעצמה. השרים חושבים על הצעד הבא בקריירה. מי שמצופה ממנו במיוחד לפעול להרגעת הרוחות ולהשבת הביטחון הוא השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה. אבל כדי להצליח בכך, עליו להפסיק להתייחס לאירועים האלו כהזדמנות לגריפת הון פוליטי ולייקים ברשתות, ולהתייחס למורכבות שלהם. על השר אוחנה להתנהג כמבוגר האחראי, להגיע לזירות האירועים, לנהל דיאלוג עם תושבי מזרח העיר ולפעול להוריד את גובה הלהבות. וכן, הוא צריך לפעול בתקיפות ובהחלטיות גם מול מוקדי התסיסה בימין הקיצוני: להבהיר לשני הצדדים שהמשטרה לא תאפשר לאלימות הזאת להימשך.
האנשים שמשלמים בחייהם כשהאיזון מופר, הם תמיד חפים מפשע. וזה יהיה רגע קשה שכולנו נסתכל עליו אחורה בכעס ובתסכול, ונשאל איך לא עצרנו את האלימות בזמן. כך נראית ירושלים רגע לפני שהמשבר גולש לכאוס; ראינו כאלה בעבר, הכתובת באמת על הקיר. המנהיגים לא יוכלו לומר אחר כך: "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
רחל עזריה היא לשעבר ח"כ מטעם כולנו וסגנית ראש עיריית ירושלים, מחברת הספר "המדריכה למהפכה"
