"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אצל השמאל זה אף פעם לא פוליטי

,
0השמעה

אם יש משהו אחד שהציבור בישראל נותר עדיין רגיש כלפיו, זה עירוב פוליטיקה ושיח אינטרסנטי בימים הלאומיים הממלכתיים. כל נאום של ראש הממשלה בימים אלה נבחן בשבע עיניים, כל שבח עצמי זוכה לקיתונות של רותחין, וכל סרטון בטקס רשמי ממותג כתעמולה או כפולחן אישיות בואכה לני ריפנשטאהל.

בהתאם למסורת הישראלית המפוארת הזו, זכתה התפרצות של אב שכול לדבריו של נתניהו ביום הזיכרון לכותרות כהלכה: "בלי פוליטיקה, תתבייש לך", זעקו האתרים. בדיעבד הדברים לא היו ממש פוליטיים, ומדובר באב שכול שזעק את כאבו. אבל הקריאה נותרת: באמת, מי החצוף שמעז לערב פוליטיקה בימים הכי קדושים בלוח השנה הישראלי?

ובכן, מתברר שכולם. נתחיל בנשיא ריבלין. בנאום שנשא בטקס בערב יום הזיכרון רמז הנשיא למצב הפוליטי וחזר בקריאה נרגשת על המילה "מאוחדים" שלוש פעמים. הסאבטקסט ברור: אנחנו לא מאוחדים, וצריך שמישהו יאחד אותנו כבר, ולא איך קוראים לו ההוא שבגללו יש פלגנות. או כפי שאמר לאחר הבחירות: "העם רוצה חיבורים לא שגרתיים".

מילא ריבלין, שהיה עדין ודבריו מצריכים היכרות עם הניואנסים של התעמולה הפוליטית בישראל. אבל מי שהראו לכולם איך עושים את זה היו שני היאירים. לפיד וגולן.

נפתח בלפיד, שבניגוד ליום השואה, לפחות הפעם כיבד את העם בנוכחותו בארץ. בטקס בקיבוץ נגבה נשא לפיד נאום סולידי וראוי, אבל כדי שחלילה לא נחשוב שהכל בסדר במדינה, הוא טרח להוסיף לו הערת שוליים חשובה. בפוסט שפרסם בפייסבוק, שכותרתו "מה שלא אמרתי היום בטקס יום הזיכרון בנגבה", הסביר לפיד כמה גרוע פה: בהתייחסו לנופלים אמר ש"אנחנו לא ראויים להם". הם "לא מתו בשביל שישראל תיראה ככה". "המתים מצפים מאיתנו ליותר". הם מצפים ל"מדינה שיש לה הנהגה ישרת דרך והגונה שפועלת לטובת הכלל". ומי אשם בכך? "פוליטיקאים" ש"צריכים גם להתחייב שתהיה פה מדינה הראויה לקורבנם".

אבל מה שלפיד עוד עוטף במלל מעגלי ורך, אצל גולן תקבלו עם קוצים וסימני קריאה: "אנו מצויים במשבר פוליטי מתמשך, שמאיים לרסק כל נורמה ציבורית שהיתה מקובלת עד לאחרונה", אמר בטקס בראש העין, וברומזו לנתניהו הוסיף: "אנחנו חייבים לדעת שההנהגה שלנו שוקלת את שיקולי המלחמה ביושר לבב... חפים מכל מחשבה על רווח פוליטי". ואם מישהו עוד לא הבין את המסר, סיכם: "אנו זקוקים כיום למנהיגות מלכדת וישרת דרך, האומרת אמת לעמה".

וכך זה נמשך. לכל אורכם של יום הזיכרון ויום העצמאות, טרחו חצוצרות השמאל ליידע אותנו כמה הכל ציני וגרוע פה: הטקס, המטס, המנגלים, הפקקים, הישראלים, ובאופן כללי החיים כאן. מהמעבר בין עצב הזיכרון לשמחת העצמאות, נותר בשמאל רצף אחד ארוך של דיכאון קיומי. אולי בעוד חודש, בחגיגות הנכבה, הם יצליחו להרגיש קצת פורקן.

הימים הלאומיים מעולם לא זוהמו כל כך בפוליטיקה גסה, מפלגת וקטנונית, אבל אתם יודעים איך זה: אצל השמאל זו לא "פוליטיקה"; התלונות שלהם לעולם לא "מפלגות"; הביקורת שלהם אף פעם לא "מסיתה". אלה דברים ששמורים רק לימין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר