נוכח הדממה: שירת השואה של אורי צבי גרינברג

ההתמודדות עם השואה היא בעיקר באמצעות הדממה. הדממה שבה שקשוק גלגלי הרכבות וציוץ הציפורים נעלמים, ונותרת הציפייה לפורענות הניצחת המכלה את כל שיהודי. אורי צבי גרינברג, המשורר, היה זה שירד למחילות הנסתרות מתחת לאדמה, לתוך תופת ההשמדה, ודלה משם את השירה המדממת לספרו "רחובות הנהר: ספר האיליות והכח". עוד בטרם פורענות, עוד בטרם אשמדאי עלה לשלטון, הוא ראה "עם נכחד, כחיית פרא במצוד". פעם אחרת נרדם עמוקות המשורר והיתה לו עליית נשמה, שם התגלה לו את שצופן העתיד, ושם ראה "על המדרגות הרחבות, מתגוללות ידיים שבורות, ידי קדושים מבקשי רחמים - ראשי יהודים כרותים - המון המון". ומתוך ההתגלות שרדפה אותו, עוד בטרם צעדו השוחטים במצעדיהם, זעק "אך אני אגידכם נבואה - הנבואה השחורה - כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות...". וכולנו, עד היום, לא יכולים, ממאנים להבין את עומק הייאוש נוכח התבוסה והכיליון שעטפו את היהודים.

והמשורר, שעוצמתו חורכת כל, מספר לנו "מעשה בשתי אימהות" שלדרך יצאו והן בורחות מאימת הגרמנים מזרחה, לעבר מחוזות הרוסים. והן יודעות כי הכפריים ישסו בהן כלבים והן הולכות בשולי השדות וביערות הטובלים בפחד. אחת עם בנה על היד והאחת עם בתה. ולכל מקום שבו פונה העין, שם עורב שוחר טרף שרוצה לתקוע בהן מקור. הן יודעות כי לשווא תפילת קול תביא אותן למחוז חפצן, שבו אין קושרים יהודים בצמות אל זנבות הסוסים. והאימהות נעטפות בסופת שלגים, והאם והבת נותרות תחת עץ ממתינות לבוקר. וסופת הגויים המרשעת לא מניחה את אחיזתה ושם מתחת לעץ המושלג אחרית נדודיהן. נותרות לנצח מתחת לעץ בלי נר שידלוק לזכרן.

והאם השנייה נושאת את הבן וממשיכה לחפש נר בתוך חלון מרובע, למצוא את עמוד הגבול. ומגיע המלאך ואומר לה, "אנה תלכי? שִבְעים שם עמים רשעים ושדות הרג ובכי" מחכים לך. והיא ממשיכה, לא מפסיקה לצעוד, נגד כל סיכוי ואפשרות ומגיעה למחוז חפצה, וילנא. שם בוקע האור בריבוע החלון, ושם שער בית הכנסת ומלאכי ארון הקודש פורצים ברינה לכבוד האם הנכנסת - "בחוץ מַשְלִיג חורף ועל הפרוכת שלל קיץ. והאם נושאת שלג נוצץ על ראשה כעטרת". ואולם השואה היא שואה. והאם משכיבה את בנה הקפוא בין ספרי התורה בארון הקודש.

והאם... היא עושה כן. אֲנַחְנוּ רואים זאת הלילה:
מַשְׁכֶּבֶת את בנה בארון קֹדש, כאלו בן חי לה.
ואחרי שהשכיבה את בנה שם, נִרְאֶנָּה יושבת
ברצפת בית הכנסת ולמרגלותיה - בָּנֶיהָ:
ספרי התורה - דם מבין הַבְּתָרִים בעיניהּ.

ההבנה העמוקה שלנו עד היום היא כי המהלכים שפרצו מגרמניה והתפשטו לכל רחבי אירופה היו מתוכננים ומכוונים, ומקורם במתח בין היהדות לנצרות, היא מלכות הצלב. אלה לא היו אסונות שהתרחשו מאירוע מהיר ובלתי צפוי בטבע, זהו לא המבול או רעידת אדמה. אלה מעשים של קהילות אירופיות נאורות שנתמכו על ידי אינטלקטואלים מובילים ששאפו ורצו, תכננו לפרטים והביאו לידי תודעת שיתוף פעולה אחרים לקחת איתם חלק בהפסקת הקיום של היהודי באשר הוא.

ומתוך הדברים הללו נדמה כי "רחובות הנהר", 70 שנה לאחר הופעתו, הוא עדיין התגובה השירית העקרונית ביותר לחורבן, המשקפת במלוא העוצמה את הגעגועים לאבודים ולמתים. עדיין זו הדרך שמאפשרת לנו לחצות את הרתיעה ולהביט על הדברים שנראה שכמעט לא ניתן לתאר, ולהתמודד מול זוועותיהם וממדיהם, וכל שכן להבינם ולנתחם.

את אורי צבי גרינברג ושירת השואה שלו אנו יכולים להתחיל להבין רק מתוך התנגדות, מתוך דחייה והתקוממות שאולי יובילו אותנו להחלמה לאומית. אולם הוא מותיר לפנינו את תמרור הגורל שבחרנו ביחד, על פיו אנחנו יהודים ונישאר יהודים האוחזים בהבחנה "שני מיני אדם בעולם: נימולים - ערלים".