בסיפור יציאת מצרים נוטלים חלק שחקנים רבים: בני ישראל, המצרים, משה, אהרון, פרעה. אבל יש רק גיבור אחד: אלוהים. לפי הוראותיו ירדו בני ישראל למצרים. הוא השחקן היחיד גם בשעת הגאולה - תפקידם של בני ישראל הוא להיאנח מן העבודה הקשה ולזעוק עד שתעלה שוועתם לשמיים ואלוהים יזכור את בריתו לאברהם, ליצחק וליעקב. אלוהים הוא הכוח היחיד המעצב את ההיסטוריה ואנו איננו אלא עוברי אורח פסיביים. אם ברצוננו לשנות את גורלנו, עלינו לפנות לאלוהים, ולהתפלל שיושיענו.
אחד הפרדוקסים הגדולים של יציאת מצרים הוא שאותו סיפור עצמו, המוליד חזון דתי של פסיביות אנושית בכל הקשור בגורל היסטורי, מחולל בד בבד חובה דתית של אקטיביזם במישור החברתי. "כי עבד היית בארץ מצרים" לא רק מזכיר שאלוהים הוציאנו מעבדות לחירות, אלא הוא גם בסיס לחובות חברתיות - לדאוג לעני, לגר ולעבד, ולנהוג בהם בצדק ובחמלה. אנחנו מחויבים לזכור לא רק את ישועת השם וחסדו, אלא גם את חוויית חוסר האונים וההשפלה שקדמו להם. אנו מצווים לכייל מחדש את התודעה שלנו למציאות של בני חורין וליטול אחריות על החברה שבה אנו חיים. מוטל עלינו לא רק לזכור את האקטיביזם של אלוהים כתגובה לחוסר האונים שחווינו בהתמודדות עם כוחות ההיסטוריה, אלא גם לחקותו, כפרדיגמה של טיפול בעוולות שבקרבנו.
* * *
יציאת מצרים היא אם כן, סיפור מורכב, שמצד אחד מציג את אלוהים כדמות ההרואית בהיסטוריה, ומצד אחר מחייב אותנו לנהוג כמותו בחברתנו פנימה. המהפכה הציונית והאידיאולוגיה היהודית החדשה הניבו פתרון למורכבות זו. הציונות אינה רק תנועה לריבונות לאומית, אלא גם תנועה יהודית רעיונית, שהכריזה מלחמה על ההשקפה הטוענת שליהודים גיבור אחד בלבד, רק כתובת אחת שאליה הם יכולים לפנות להצילם - אלוהים. הציונות רתמה את האקטיביזם היהודי שהופעל עד כה רק בתוך הקהילה פנימה, והוציאה אותו מחוץ לחומות הגטו. לא נמתין עוד לאלוהים שישפוך את חמתו על הגויים, לא נחכה לסיפור יציאת מצרים נוסף, אלא נשאף להיות אדונים לגורלנו. עבור הציונות והיהדות החזקה וזקופת הקומה שהיא הולידה, סיפור יציאת מצרים כבר אינו מודל להווה. הוא היה מקור לתקווה ליהודי הגלותי, חסר האונים. כעת אנו חוגגים לא רק את יציאתנו מעבדות לחירות, אלא גם את השתחררותנו מהאישיות הדתית שיציאת מצרים מעצבת.
אך עלינו להיזהר מאוד שלא להתנער לגמרי מסיפור יציאת מצרים. תהיה זו טעות גדולה לראות בריבונות היהודית ובמדינת ישראל רק כלי מגן ליהודים נגד אויבינו. סיפור יציאת מצרים חייב אותנו להיות ריבונים לגורלנו החברתי, גם כשנבצר מאיתנו לשלוט בגורלנו ההיסטורי. זה יהיה טראגי ואירוני אם דווקא עכשיו, כשאנו אדונים לגורלנו, נשכח שעבדים היינו לפרעה במצרים ושהחירות מחייבת אותנו ליצור חברה צודקת, לנו ולגר אשר בקרבנו. קשה לעיתים לעם שבכוחו ובגאון רוחו הקים חברה חזקה ותוססת להימנע מחטא הגאווה, העלולה לעוור את עיניו ולמנוע ממנו לראות את החלשים.
אם מדינת ישראל היא התשובה לחלק הראשון של סיפור יציאת מצרים, לחוסר האונים של היהודים מול אויביהם, הרי "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" הוא זריקת הנוגדן להיבריס שעצמאות ועוצמה עלולות לייצר. החלק השני במשוואה הזאת רלוונטי מתמיד ומציב בפנינו אתגרים חשובים לשנים הבאות.
הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמן טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו