זיכרונות ילדות: קינה למפעל כיתן

רק מי שגדל בדימונה, העיר המדברית המתפתחת, מבין את המשמעות הכבדה של הידיעות מהיממה האחרונה על כך שמפעל כיתן המקומי נסגר.

אני בין אלה. בשבילי כיתן דימונה הוא הבניין האפור שראיתי בכל בוקר ובכל ערב לאורך שנים רבות מחלון חדרי. הבניין הזה היה היחיד שעמד באמצע המדבר החולי, אי שם בין מאהלי הבדואים. הבניין בסוף העיר הדרומית בשכונת הניצחון. הוא אמנם לא היה הים, וגם לא אגם, או נהר, ולא חורשות עצים גבוהות שבקצה העיר. הוא היה סתם בניין אפור באמצע שום מקום, שעליו שלט כחול עם פרח בצד ועם הלוגו "מפעלי כיתן דימונה". אבל הוא היה הנוף הפרטי האהוב שלי. שעות וימים הבטתי דרכו אל המדבר.

היינו ילדים ונערים, והמפעל הזה היה מקור גאוותנו. כיתן, הקריה למחקר גרעיני ומפעלי ים המלח היו המקומות שפירנסו את משפחותינו והיו חלק בלתי נפרד מחיינו.

בכיתן עבדו לא מעט מהורי חבריי. אביו של בן כיתתי היה מנכ"ל המפעל, ואנחנו היינו גאים בו. לימים בן כיתה אחרת שלי הפך לסמנכ"ל המפעל, והגאווה נמשכה.

ובוקר אחד, כשהכותרות זועקות "כיתן דימונה סגר שעריו", הלב מתכווץ. כאילו סגירת המפעל היא לא רק סגירת מקומות עבודתם של רבים מתושבי העיר. סגירת שעריו סוגרת שער על תמונות ילדות רבות, על היסטוריה ארוכת שנים של עיר נעוריי וילדותי. עיר שאני וחבריי הרבים עזבנו לפני שנים, אבל הלב נותר אצלה מאז ולעד.

כיתן היה הוויה, היה ציון דרך, היה מקום שנחשב גדול בעינינו. כאילו היה מפעל ממתקים ענק, רק שבמקום ממתקים ייצרו בו מגבות ומצעים, שמילאו את הבתים של כולנו. לא הכרנו מגבות מטבח או מצעים של חברות אחרות. הכרנו את המגבות והמצעים של כיתן, עם הסמל הכחול והפרח בצד.

כיתן היה דימונה, ודימונה היתה כיתן. כשהגיעו הכושים העבריים להתגורר בעיר, הפכו בדי המפעל הצבעוניים לבגדים הססגוניים של הקהילה. הם יצאו מחדרי המקלחת, מהמיטות ומהמטבח וצבעו את העיר בגוונים נועזים, כמו פרחים שפרחו פתאום בשממה. ושוב היינו גאים. עם השנים, הרבה אחרי שהתגייסנו כולנו לצבא, צמחו מוסדות ומפעלים אחרים סביב המפעל. המקום הפך למעין אזור תעשייה, מושג שלא היה מוכר אז לאיש מאיתנו. בשבילנו אזור תעשייה היה רק מפעל כיתן.

ופתאום זועקות הכותרות, ומפעל כיתן דימונה לא יהיה עוד. המפעל שהיה כל כך גדול עבורנו, מלא הפתעות, חוטים, בדים וצבעים, נשמע כאילו הוא כל כך קטן, לא חשוב ואפור יותר מהמבנה שבו שכן.

אבל בזיכרונות ילדותי ובזיכרונות חבריי הוא היה ויישאר "הענק וגנו" שלנו. בזיכרונותיי שלי הוא חי וקיים לנצח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו