גיסי ואני

הכתובת היתה על הקיר: בן גוריון 59. ובכל זאת פיספסתי את הפנייה, המשכתי עד לכיכר הראשונה, הסתובבתי ואחרי 100 מטר פניתי ימינה. הגעתי למקום חפצי. די מביך בהתחשב בכך שהלכתי ברגל.

כן, המכונית שוב במוסך. משהו עם משאבה סדוקה שגרמה לשמן לטפטף ולמוסכניק לחייך מאוזן לאוזן. בכלל, טיפוס חיובי הבחור. היחיד שבעת שביקת הרכב, 48 שעות לפני יום הכיפורים, אמר לי: "יהודה, חג שמח". והנה אני בולע רוק. "אתה לא אמור לאחל לי חתימה טובה-" שאלתי. "לטובתך, אתה היחיד שאני לוקח ממנו צ'קים", הוא השיב.

"תגיד, עם תקלות תכופות כל כך, לא כדאי שאמכור את המאזדה-" ניסיתי להתייעץ. "כן, ואם לא תמכור בקרוב, אז אני קונה", הוא נשמע נחרץ. "את הרכב שלי-" שאלתי אופטימי. "לא. ג'קוזי לחצר, מערכת קולנוע משוכללת לסלון ואופנוע לילד. אבל זה תלוי", הוא השאיר אותי באוויר. "במה-" רעדתי. "במנוע שלך, אבל אני לא דואג", הוא פתח לוח עבודה והזמין אותי לביקור חוזר בעוד כמה שבועות.

לפחות הביתה הגעתי בקלות. גיסי מוטי לא חשב פעמיים (כנראה שלוש) לפני שחיכה שעתיים וחצי עד שזינק עם רכבו לאסוף אותי מהמוסך. "תודה, אחי", לחשתי לו מיובש כשהגיע, והתפרקדתי על המושב האחורי. "אנחנו משפחה. אתה חשוב לי", הוא הקריא מהטלפון הנייד את הודעת ה-SMS שהכתיבה לו אחותי.

"תזכור שאני חייב לך", הוספתי לפני שלחץ על הגז. "שטויות, הכל כתוב לי", הוא שלף פנקס קטן ושחור. "תכלס, אם השבת לא היתה בפתח, לא הייתי מטריד אותך ותופס אוטובוס", ניסיתי לעצור את הרישום העוקץ של החוב התופח. "תירגע, אתה יכול להתקשר, בלי להסס, גם בפעם הבאה שזה יקרה", אמר והגיש לי כרטיס ביקור של תחנת מוניות קרובה.

למחרת, לבר המצווה של אחייני אורי בבנימינה, שוב תפסתי טרמפ עם הגיס. כדי לשבור את הקרח - 12 מעלות בקבינה של הטנדר - ניסיתי לגלות עניין בעבודתו. "מה אתה יכול לספר לי על התקנת הספא האחרונה שלך-" נשמעתי רציני. אך לא זכיתי לתשובה. "וגריל האבנים שאתה מרכיב, הוא באמת כבד כל כך-" המשכתי להתנפץ אל חוף ההתעלמות. "ומה בדבר הטרמפולינה הענקית שהתקנת בצפון-" לא ויתרתי אל מול חומת השתיקה. "אתה בכלל מקשיב לי-" טפחתי לו על השכם. "סליחה, לא שמעתי אותך", הוא הוציא צמר גפן מאוזניו. "יש לך דלקת-" הבעתי אמפתיה. "לא, אני פשוט לא רוצה לשמוע אותך", הוא זרק לי מנה גדושה של כנות בפנים.

כשהגענו לבית הכנסת, התיישבתי בפינה וניסיתי לחשוב ממה נובע האנטי שלו אלי. נכון שלפעמים אני צריך ממנו טרמפ, או שיתקין לי מנורה בבית, או שיפתח סתימה בשירותים, או שיצרוב לי על דיסק את התמונות מהחתונה, או שיוציא את הכלב שלי לטיול כי נתקעתי בפקק, או שיעזור לי להוריד מיטה מהקומה השלישית, או ש... בעצם, הוא צודק, אפילו אני הייתי מתעלם מעצמי אחרי כל כך הרבה בקשות.

אז מוטי, יום הכיפורים כבר חלף, אבל בכל זאת, סליחה. ואגב, יש דליפה בברז. קפוץ רגע לבדוק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו