בשנה שעברה פישלתי ביום הולדתה של אשתי. הזמנתי רק ברגע האחרון חדר במלון "הצינוק" שמתאים לאסירים עם דם על הידיים בלבד. לקחתי אותה למסעדת הגורמה "שיפודיית העכבר השמח", שבה המלצרית המליצה גם על המנה הצמחונית - פסטת אזובי קיר בשלושה צבעים - ושלחתי את החוגגת להשתולל בחנות היוקרתית "הכל בשקל". סליחה, "הכל בדולר". לארג'. הפעם אירגנתי הכל טוב יותר. שבועיים מראש הזמנתי לילה בצימר לעשירים, כזה שרק אחרי הפקדת ערבויות מומן על חשבון תוכנית חיסכון (אז הילדים ילמדו באוניברסיטה של החיים, מה קרה-). האמת, היה שווה כל גרוש. בעיקר התלהבנו מהעובדה שהחלון, שממנו נשקף הר תבור, היה חד-כיווני ולכן הסתובבנו בחופשיות. מבחוץ איש לא ראה דבר, אלא בשעות הערב. חבל שלא אמרו לנו זאת מההתחלה. עם הנופשים מבקתה 2 סליחה. מאור עיניכם יחזור בקרוב. בלילה, מותשים מפינוקים, נרדמנו כשהמזגן פועל על 21 מעלות. "את יודעת שמגיע לי לנוח", התלוננתי למחרת. "מגיע לך", ענתה יקירתי. "מגיע לי גם עיסוי משחרר", המשכתי. "מגיע לך", היא שיתפה פעולה. "אני רציני, נתפס לי הגב", שילבתי כאב בכעס. "מגיע לך", ענתה מחושבת. בחרתי להבליג לנוכח הגעתו של מעסה מקצועי. "עזבתי את ירושלים בשביל השקט של הגליל", סיפר. אחרי שעה של טיפול הגעתי למסקנה שעשה זאת עקב צו הרחקה שהוציא נגדו ראש העיר בשם כל מטופליו בעיר הבירה. השקיעה כבר עמדה בפתח, אז צלעתי עם אשתי לעבר עמדת תצפית ונשענתי על המעקה, רגוע. "קצת רומנטיקה לא יכולה להזיק", אהובתי חייכה. "למה לא אמרת לי שהמעקה לא יציב", גנחתי. "אני לא שומעת, תתקרב", היא צעקה פתאום. "תזמיני אמבולנס, זאת נפילה של 30 מטר", ניסיתי בכוחותיי האחרונים. "אל תגזים, שיחי הקוצים בלמו אותך", היא סיימה את השיחה. טיפסתי בחזרה לצימר, שם הפתיעה אותי זוגתי בבקבוק יין ופינצטה. בשביל הקוצים. זה נמשך שעתיים, אבל הכאב נשכח כשהתיישבנו במסעדה נהדרת. הוא חזר כשקיבלנו את החשבון והתרכז בעיקר בפרק כף היד. אשתי אמרה שזה טבעי אחרי שעתיים וחצי של שטיפת כלים. "אני מקווה שזה לא קילקל לך את סוף השבוע", התנצלתי. "לא הרגשתי את זה", אמרה וביקשה לצאת מהג'קוזי, "רק חבל שהייתי כאן לבד כל כך הרבה זמן". ואני ניסיתי להתנחם: "הייתי חסר לך, נכון-". "בוודאי", חייכה, "השארתי את החלוק רחוק מדי". למחרת כבר התגעגענו לילדים והקדמנו את החזרה. אשתי הסכימה לחלק בינינו את משימת הנהיגה: "חצי מהדרך אתה תנהג ואני אשן, ובחצי השני אני אשן ואתה תנהג". השתכנעתי. בצומת מוצמוץ (סתם, זה קרה במקום אחר, אבל זה כיף לא נורמלי להגיד מוצמוץ) יפתי ריחמה עלי. "רוצה לישון-", שאלה. "בשמחה", הנחתי את הראש, עד שחטפתי זבנג כעבור שנייה. "למה-", התפרצתי. "כי היית צריך לעצור לפני זה בצד ולתת לי להחליף אותך על ההגה", היא הודתה לשם ישמור על כך שלא קרה כלום. לבסוף הגענו בשלום. נכנסתי ראשון בדלת, פרשתי ידיים ואמרתי בקול רם: "מי בא לאבא-". שני הזאטוטים רצו בהתלהבות וחיבקו את אמא. אין כמו אמא. מזל טוב אהובתי.