אינני אוהבת, בלשון המעטה, את השפה הפשטנית שבה משתמשים רוב הפוליטיקאים, העיתונאים ונציגי הקהילה הגאה בהקשר לרצח המחריד שאירע במוצאי שבת בלב תל אביב. תיאור המציאות כאילו ניתן לחלק את האנושות בין טובים לרעים, בין בני התרבות הנאורים והליברלים לבין החשוכים והפרימיטיבים הוא תיאור שטחי, רדוד, דמגוגי, מקטב, לא אמיץ ופוגעני. המחשבה כי אצלנו, התל-אביבים "בני האור", אין הומופוביה, לעומת "בני החושך" הש"סניקים והחרדים ההומופובים, היא לכל הפחות שקרית. הומופוביה ניזונה משנאה, אבל חייה ארוכים בהרבה מ-27 שנות קיומה של ש"ס. חיפוש הרוע רק אצל האחר משאיר אותנו כחברה המצויה בתוך שיח מאשים ומתקיף. כל קבוצה המוצאת את עצמה במגננה, כפי שהחברה המסורתית והחרדית מוצאת עצמה בימים אלו, רק תפתח עוד ועוד תוקפנות ושנאה כלפי היוצאים נגדה. צדק ח"כ ניצן הורוביץ כשאמר בכנסת כי "ככל שיענונו כן נרבה וכן נפרוץ". זה כלל נכון תמיד, גם לגבי ש"ס. לכן מוטב לחדול מהטחת האשמות רק כלפי האחר. הזוועה מזמינה אותנו לחפש בה משמעות, והמשמעות איננה תלויה רק בזהותו של הרוצח. הרצח חשף את קיומה של ההומופוביה בכל מקום, גם בפינת הרחובות נחמני-אחד העם, אשר לכאורה נראים נקיים משאריות קדומות של הומופוביה. יש הומופוביה דתית ותרבותית, יש הומופוביה פוליטית, יש הומופוביה שנובעת מבורות ויש הומופוביה מתוך היכרות. ככל שזה מפחיד לגלות, גם בי יש חלקים הומופוביים שחיים לצד החלקים הליברליים. האופל לא נמצא בחוץ. החשיכה היא גם פנימית, והשאלות של זהות מינית והעדפה מינית מעוררות אצל כולם בלבול וחרדה. מאבקה של הקהילה הגאה לנרמול התופעה של אהבה חד-מינית או רב-מינית ולהכרה בה הוא אחד המאבקים החשובים והצודקים ביותר. אבל המאבק ארוך משום שההומופוביה עמוקה. ההומוסקסואליות יצאה מהארון בגדול. שימו לב להרכב השופטים באחת התוכניות הנצפות ביותר בטלוויזיה, "כוכב נולד". על פניו, המיינסטרים לא נבהל יותר מהומוסקסואלים, להפך, הם מעצבים אותו. הפער בין הלגיטימיות הפומבית של ההומואים לבין הרצח במוצ"ש נובע מכך שדווקא ההומופוביה עוד לא יצאה מהארון. היא מוחבאת ומוכחשת, מושלכת על אחרים ולא מבוררת דייה. כשאנחנו מרחיקים את ההומופוביה מעצמנו אנחנו מחמיצים הזדמנות להתבונן פנימה ולשאול מדוע הומוסקסואליות עדיין מאיימת עלינו. רבים בקהילה הגאה מצויים במאבק מתמיד עם הבושה ועם השנאה העצמית. אינני יודעת אם נצליח אי פעם לעצב עולם נטול הומופוביה, גזענות ושנאת זרים; אבל שיח פתוח וכן על המיניות שלנו, על הפנטזיות, על נשיות וגבריות, על דימוי עצמי ודימוי גוף, על חריגות, על בדידות ועל משפחה יכול לאט לאט לרכך את המקומות המאוימים והסגורים ולהקל על עצמנו, על הורינו ועל בני הנוער לקבל את עצמנו. אני מחפשת בנאומי הכיכרות ובעצרות ההזדהות טון אחר: פותח ולא סוגר, מזמין ולא מנכר - משהו מהצליל של המילים האחרונות בשירו של נתן זך "על סף הבכי הבכי" - "רק הרף בין אופל לאופל, הבהוב רק בין צל לצל, הביטי: האיש המברך הוא האיש המקלל".