כורעת ללדת

זהו, עוד שנייה זה קורה. החיים יתהפכו ואני אהיה אמא. זה כנראה השינוי הכי מהותי בחיים. יותר מבת מצווה, יותר מהגיל הזה שבו כבר מותר לך להיכנס למעלית לבד, או לנהוג או לבחור. הכי משמעותי בעולם הרגע הזה. יותר משמעותי מחתונה. ודווקא עכשיו - אין לי שום שליטה.

אני לא יודעת מתי יבוא הבן שלי, הבכור שלי, ויהפוך אותי למשהו שאף פעם לא הייתי. אני לא יודעת איך הוא יבוא, וכמה זמן זה ייקח, ועד כמה זה יכאב, ואיך ארגיש, וכמה אבכה, ואיך אקרא לו, ואם הוא באמת בריא כמו שאומרות כל הבדיקות.

אני לא יודעת עליו כמעט שום דבר. לא אם הוא יהיה חכם, או מצחיק, או סתם חננה. לא אם תהיה לו שמיעה מוסיקלית, לא אם הוא יהיה חצוף, מה הוא יאהב לאכול, מה ידגדג אותו. אני מכניסה לחיים שלי, בחוסר אחריות משווע, מישהו שאני לא יודעת עליו כלום. טוב, אולי חוץ מזה שהוא ממשפחה טובה.

זה אולי הדבר החשוב היחיד שאני יודעת. הוא מהמשפחה. הוא המשך של הסבים שלי ושל ההורים שלי ושל אהובי, ושלי. וזה כל כך מרגש אותי שאני בוכה ושרה "אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך - אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו".

הוא מתרוצץ בבטני כבר חודשים. כמעט תשעה. אני יודעת מתי הוא יתעורר וינסה להסתובב בצרות רחמי. יום אחד הוא זז שמונה או תשע שעות רצוף. מאוד דאגתי לו. מה אם לא טוב לו? איך הוא יכול להגיד לי? מה הוא רוצה לומר לי?

אני לא חוששת שאולי אעשה טעויות בגידול שלו, בחינוך שלו. ברור לי שאעשה טעויות. וגם אם בחיים לא אעשה את אותן טעויות שעשו ההורים שלי, אעשה אחרות. יש המון, צריך רק לבחור.

אני כל כך רוצה לראות אותו, להרגיש אותו, להכיר את הנשמה שבחרה אותנו להיות ההורים שלה. מה היא תלמד אותנו? מה היא תשנה בנו?

עכשיו אנחנו אחד. הוא עטוף בעור שלי. יש לנו מספר אחד בתעודת זהות. זהות אחת. ועוד מעט יבואו הפרידה, הלידה, הניתוק. ומאותו רגע, ועד כלות, זה התהליך שיהיה. תהליך של ניתוק, של פירוד, של שניים; הוא ואני.

וזה יהיה עצוב ונהדר לראות אותו ממרחק, להתייחס אליו כ"ה לז", כאחר, ולדעת שהוא היה חלק ממני ושפעם היתה לנו אותה זהות, שהיינו אחד.

אני בת 35. אין לי פחד מהלידה, מהכאב. אין לי פחד מזה שהחיים שלי - כפי שאני מכירה אותם - יסתיימו. אני בשלה, הידיים שלי פרושות לקבל את החיים החדשים האלה, את בני בכורי.

בוא, בוא אלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו