מייקל ג'קסון התחיל את הקריירה בשנות השבעים, כחלק מלהקת "הג'קסונים", אבל פרץ לתודעה ככוכב ברגע מאוד מסוים בשנות ה-80 - הן בהיבט של היסטוריית הפופ והן מבחינת התרחבות תעשיית התרבות. הפופ המדויק מאוד שלו חצה וחיבר כמה ז'אנרים שקודם לכן נתפסו כשונים זה מזה - המוזיקה השחורה ולהיטי המצעדים - וכל זה בדיוק בשנים החזקות של ערוץ MTV שהפיץ את המוזיקה הייחודית הזו לכל מקום בעולם ולמספר עצום של אנשים בעת ובעונה אחת. כשדיברו על גלובליזציה זרקו סיסמאות כמו קוקה קולה ומקדונלד'ס. ג'קסון הוא חלק מאותן סיסמאות שמזוהות עם הגלובליזציה התרבותית בתחום הפופ, ולכן במידה רבה זה אחד הדברים שהפכו גם אותו לסמל. במובן מסוים המוות הזה "מציל" לג'קסון את הקריירה, במובן הזה שהוא מחזיר אותו לתודעה. זה קורה להרבה אמנים, אשר אחרי מותם שמם הופך להיות מותג לאלפי אלף סוגי סחורות, ודמותם מככבת בסרטים על חייהם אשר הופכים אותם לנצחיים. כל הסיפורים הפרטיים, הרכילויות, אחוזת "נברלנד" וכל השאר הם קוריוזים השייכים להווה, אבל בטווח הרחוק יישכחו. גם אלביס מת בנסיבות טרגיות ובשלהי הקריירה, ועדיין מה שזוכרים הוא המוזיקה, ולא השערוריות או הניסיון שלו להיות פיטר פן. לטווח רחוק הוא יישאר בתודעה כאיש של הפופ, כמלך הפופ. הכותב הוא חוקר מוזיקה פופולרית באונ' הפתוחה