המטרה: להגיע לבסיס האימונים בצאלים בריא פיזית ומאוזן נפשית. האמצעים: תחבורה ציבורית. התוכנית היתה מפורטת ומתוכננת: יציאה מהבית לעבר תחנת הרכבת המקומית בתל אביב, ירידה בבאר שבע ומשם דילוג קליל לצאלים. אבל לאלי התותחנים היו תוכניות אחרות לחלוטין. בסך הכל רציתי להעביר את היום הראשון למילואים בשלום. לקחת את הבאסה בסבבה. אבל אז החלו לצוץ סימנים מבשרי רעות: רשות הרכבות החליטה לסגור את הקו לבאר שבע לצורכי שיפוץ. בנוסף, האמא של כל סופות החול החליטה לבוא לביקור מלוב דווקא באותו יום. זאת היתה ללא ספק קונספירציה. כל שרציתי היה לעלות לאוטובוס, לעצום עיניים ולהתעורר רק עם סיום שירותי. שקעתי בתהיות קיומיות של תותחן מזדקן: עד מתי נובמבר 1991. תחושת הבאסה מבפנים הסתנכרנה עם הנוף הפוסט-אפוקליפטי של סופות החול בחוץ. התקבלתי בברכת "ברוך הבא לגיהנום עלי אדמות" מהנגב הישראלי. וכל זה עוד לפני שהגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית בבאר שבע. שם מכובד מדי למגרש חניה שצמוד למבנה מכוער. אם עדיין לא עברתם במקום - השתדלו להימנע מלעשות זאת גם בעתיד. אם כן, תנחומיי. אחרי שחלפתי בקושי על פני משווקי עיתון יומי צווחניים שהציעו אותו בשני שקלים (למה לשלם כשאפשר בחינם-), מזג האוויר בטעם חול מדברי עורר בי בחילה. למי שאינו יודע היכן ממוקמים השירותים במקום, עצה: עיצמו עיניים ותנו לחוש הריח להוביל אתכם. אז תגיעו לבונקר תת-קרקעי מבוצר. הכניסה לשירותים מחייבת מעבר בקרוסלה שמאובטחת על ידי שומרת סף שאינה יודעת עברית למעט המילים: "זה שקל עולה". החלטתי לוותר על החוויה. למען ההגינות נציין שרוב תחנות האוטובוס המרכזיות בישראל ממוקמות באזורים שלא היינו רוצים לבקר בהם ומאוכלסות באנשים שלא היינו רוצים להכיר. מבחינה אדריכלית מדובר לרוב במבנים השייכים לזרם ה"איכסהאוס" שהתפתח במקביל לבאוהאוס ומטרתו להוסיף לנוף העירוני מבנים מכוערים. עליבותן של תחנות האוטובוס המרכזיות רק מוסיפה לתחושת הדיכאון שמלווה, בדרך כלל, את תחילתו של יום המילואים הראשון. לכן לא הייתי מתנגד לעשות את המילואים הבאים שלי באזור צפון תל אביב, בגיזרה המסוכנת של רמת אביב ג' בואכה רמת אביב החדשה. שכן מישהו אמור לשמור על חייה של המתעמלת בחדר הכושר המקומי.
תותחן מזדקן
אלי לאון
ראש דסק החוץ של "ישראל היום". יליד תל אביב. החל את הקריירה העיתונאית בשנת 2007. בוגר תואר ראשון במדעי החברה והרוח.