זה לא סוד שישראל מתכוננת לאפשרות של תקיפה באיראן. כבר יותר מעשור שכל המטוסים שחיל האוויר קונה מיועדים לטוס לטווחים ארוכים, כבר שנים רבות שהגרעין האיראני הוא המשימה העיקרית של המודיעין הישראלי, כבר זמן רב שהדיפלומטיה הישראלית מכוונת כולה - מבייג'ין ועד מוסקבה, מוושינגטון ועד לונדון - למטרה הזאת, וכמעט אליה בלבד. לרוע המזל, עד עכשיו לא הצלחנו. איראן, בשילוב של נחישות ותחמנות (שני אלמנטים שמוכרים לנו היטב) הצליחה להתקדם, והיא מרוחקת כיום כשנה מ"הסף הגרעיני", אותה נקודה שלאחריה יהיה כמעט בלתי אפשרי למנוע ממנה את הפצצה. בדרך אמנם היו לישראל הישגים, וגם המערב תרם לא מעט להשהיה בהתקדמות האיראנית, אבל השורה התחתונה עגומה למדי: צריך לקרות משהו דרמטי במיוחד כדי שאיראן לא תצטרף למועדון המצומצם של מדינות שמחזיקות ביכולת גרעינית צבאית. בישראל היו רוצים שה"משהו" הזה יהיה סנקציות משמעותיות של האו"ם, שלצידן איום ברור בפעולה צבאית; משהו בנוסח התהליך שקדם למלחמה בעיראק, והביא בסופו לפלישה האמריקנית ולמיטוט משטרו של סדאם חוסיין. זה לא קרה בממשל בוש, ספק רב אם זה יקרה בממשל אובאמה. כמו שהדברים נראים כעת, הממשל האמריקני מעדיף לשנות מדיניות בכל הגזרות (אתמול היה תורם של צ'אבס וונצואלה), בתקווה שהגזרים ימנעו את הצורך בשימוש במקלות. בישראל, מטבע הדברים, לא מאמינים שזה יקרה וממשיכים להתכונן. זה המעשה הנכון לעשותו - לא מפני שהוא יוביל בהכרח לפעולה, אלא מפני שהוא יותיר את כל האפשרויות פתוחות בפני הממשלה. מעבר לכך, לאיום בפעולה יש דינמיקה משלו בהפעילו לחץ על הצד השני וגם על כל מדינה שלישית שתבקש למנוע אותו. ועדיין, אסור שנשגה באשליות: ישראל לא יכולה לתקוף באיראן בתוך ימים, בטח שזה לא עניין של שעות. אנחנו צריכים את האמריקנים לתיאום, למודיעין, לאספקה, לאמצעי לחימה, לחילוץ במקרה של הסתבכות, ובעיקר לגיבוי שאחרי הפעולה. את כל זה לא משיגים חד-צדדית, ולכן איך שלא מסתכלים על זה, הדרך לתקיפה - וגם להימנעות ממנה - עוברת בוושינגטון. וזו, כרגע, החזית העיקרית שלנו במלחמה באיראן.