בודים ובוכים

עם סגירת תיק החקירה בעניין העדויות שפורסמו והעלו חשדות ל"פשעי מלחמה", כביכול, שביצעו חיילי צה"ל במבצע בעזה, הגיע הזמן לשאול מה בדיוק קרה שם. ככל שמתרבות המילים הנאמרות והנכתבות בנושא כך אנו יודעים פחות ופחות מה באמת קרה.

האם בוצעו שם מעשים שחורגים משיגרת הדמים של לחימה בשטח בנוי? האם מישהו כיוון את נשקו ביודעין לעבר אישה זקנה וירה בה על מנת להרוג? או שמא מישהו שמע שמועה ממישהו שבדה סיפור כדי לעשות רושם על מישהו? ומה בדיוק עלה בגורלם של האם ושני ילדיה מהסיפור השני? מול השמועה האומרת שהיא הלכה שמאלה ונורתה, צצה עכשיו גירסה אחרת לפיה היא אולי הלכה שמאלה, אבל מי שירה ירה לכיוון ימין בשתי דמויות חשודות, ולא באישה ובשני הילדים. בצד שתי הגירסאות האלה הופיעה שמועה שלישית שאומרת כי האישה ושני ילדיה מהשמועה המקורית בכלל נמצאו בריאים ושלמים.

במלחמה, מתברר, נפגעים לא רק בני אדם. גם האמת יוצאת פצועה קשה לאחר שהותה בערפל הקרב. הסיבה לכך ברורה. אנשים בקרב נתונים בסכנת חיים. זהו מצב שבו החשיבה, הדמיון והחושים נכנסים לפעילות תזזיתית. כל צל חולף לובש ממדים אדירים, כל שמועה וכל שבריר שמועה נקלטים בעצבים המתוחים ומופצים מיד מפה לאוזן, בתוספת פרטים כיד הדמיון הקודח של בני אדם אחוזי אימה וחרדה.

זה נכון ביחס לחיילים שנמצאים במרחק של כמה עשרות מטרים מהנקודה שבה מתחולל קרב, וזה נכון באותה מידה ביחס לאזרחים שאותה התנגשות מתחוללת מעבר לפינת הרחוב שלהם.

אלה וגם אלה היו שם ולא היו שם. די להיות במרחק עשרות מטרים מנקודת האירוע, ולפעמים די במרחק עשרה מטרים, כדי לדעת לכאורה ולא לדעת באמת מה בדיוק קרה שם.

אבל כל זה לא מפריע לבני אדם שלא היו שם לספר סיפורים כאילו ממש נכחו במקום. והרי מיטב הסיפור הוא כזבו, וככל שהמספר נמצא רחוק יותר מנקודת ההתרחשות כך סיפורו עשיר יותר בפרטים בדויים, כלומר בכזבים, וככל שהכזב מתעצם כך גם יותר ברור לו למספר מה קרה שם. בסיפור שלו, כלומר.

ואין צורך לומר כי מה שנכון לגבי הסיפור נכון כפל כפליים ביחס לדעות שעולות ומתפתחות על רקע סיפורי הכזב.

דעות נולדות מתוך רצון להאמין. מי שרוצה להאמין שבעזה נעשו פשעי מלחמה יתייחס לסיפור שבו הוא בוחר להאמין כאמת לאמיתה, בעוד מי שרוצה להאמין שבעזה לא בוצעו פשעי מלחמה יתייחס לכל מה שמקעקע את אמינותו של אותו סיפור.

העיתון הבריטי "גרדיאן", שמשתוקק להאמין בסיפור על פשעי מלחמה שבוצעו בעזה, ביים תצלום עם שלושה נערים שדיגמנו למענו איך אולצו, לדבריהם, לכרוע ברך לפני טנק ישראלי כדי לשמש לו מגן אנושי. התצלום המבוים היה כל כך מגוחך, עד שהוא סיפק תחמושת דווקא לכל מי שרוצה להאמין שכל המעשייה הזאת היא כזב מוחלט.

ולשאלת השאלות: מה באמת קרה בעזה?

ובכן, היתה שם מלחמה, ובמלחמה נהרגים בני אדם. ב-70 הימים שבהם מטוסי ברית נאט"ו הפציצו את ערי יוגוסלביה הם הרגו שם 3,500 בני אדם, רובם ככולם אזרחים, בתוכם כמאה ילדים. אבל ההרג ההמוני הזה שם קץ להרג המוני עוד יותר - קרוב ל-200 אלף בני אדם נהרגו בחשבון הכולל של הסכסוך ביוגוסלביה.

מכל האמור לעיל אפשר אולי לחלץ אמירה ודאית אחת: כל מלחמה היא פשע מאורגן.

ומי שמחפש פשע חריג בתוך הפשע המאורגן הגדול מאמין כנראה שתיתכן מלחמה זכה וטהורה. למי שמאמין באפשרות של מלחמה נקייה כדאי להזכיר עובדה מחרידה אחת: מאז מלחמת העולם השנייה לפחות 70 אחוז מקורבנותיה של כל מלחמה שהתנהלה בשטח בנוי היו אזרחים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו