סוף שבוע לא קל עבר על כוחותינו: סידרת המדע הבדיוני המופתית "בטלסטאר גלקטיקה" הלכה לעולמה ובנוסף, בעמודים אלה ממש, יעל לרנר האשימה אותנו הגברים ברצח הרומנטיקה ובאחריות לסוף עידן החיזור. העיקר שהיא לא הכלילה. הייתי מעדיף לכתוב על "גלקטיקה" המופלאה, על מורכבות העלילה והדמויות, על אופן העיסוק שלה בכל הנושאים האקטואליים והרלוונטיים: מלחמה ושלום, טכנולוגיה, פוליטיקה, דת, אנושיות, רוע וטוב, שנאה ואהבה. אבל כמו שאמר מייקל קורליאונה בסרט, הגרוע באופן כללי, "הסנדק" 3: "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם מושכים אותי חזרה פנימה". שוב נגררתי אל זירת הקרב שאינו נגמר, שיח החירשים של מלחמת המינים. בעידן פוסט-מודרניסטי וטרום-אפוקליפטי זה - כמה דקות לפני שאיזה משוגע, עם מגבת על הראש, לוחץ על הכפתור ומפעיל את הפצצה (מה לעשות, אני אופטימיסט) - העולם התהפך והניצוד הפך לצייד: הטרור והגרילה מנצחים את הצבא הקונבנציונלי, צאצאי קורבנות הקולוניאליזם של פעם היגרו למדינות הקולוניאליסטיות ומשנים אותן מלמטה, מכבי ת"א מתנהלת כמו הפועל ירושלים, ונשים שקופחו ודוכאו בעבר עברו לשחק בהתקפה. לרנר כתבה כי התסכול שלה ושל חברותיה נובע מהדימוי הרומנטי שלהן לאהבה ולחיזור. אולי הבעיה היא בדימוי, ולא במציאות. אותו דימוי נשי שנבנה עם השנים כתוצאה מערבוב מיטב יצירותיה של ג'יין אוסטין עם בעיטותיה של "באפי קוטלת הערפדים", בין הפמיניזם של דוורקין לאסקפיזם של הוליווד, בין "תלמה ולואיז" לבין "אישה יפה". לאחרונה אני נחשף לנשים יפות, חכמות, מוכשרות, שרבות מהן יכולות להפוך עולמות אבל חלקן לא מסוגלות להחזיק גבר. אולי תסבירו, אחת ולתמיד, מה לעזאזל אתן רוצות? אתן רוצות אותנו עם סכין בין השיניים או עם פרחים בידיים? אתן כמהות לגבריות מחוספסת או למטרוסקסואליות מאותגרת? אתן רוצות גבר שוויוני או נסיך עירוני על סוס לבן- הגברים המושלמים האלה שהם גם וגם קיימים רק בקלסתרונים של מחלק ההונאה במשטרה, באגפים של המחלקה הסגורה או בסרטים. "רומיאו ויוליה" הם בעיה, לא אידיאל. זוג אוהבים אובדניים עם חולשה למרפסות. יש לנו סוד בשבילכן: אנחנו פגומים, בכלל לא מושלמים. יש לנו שערות על הרגלים וסרטים כחולים בראש. תעשו הפרדה בין מה שאתן רוצות לבין מה שאתן צריכות. לפעמים הליאונרדו דיקפריו שעליו אתן חולמות נראה במציאות כמו דובי גל. ואם אתן רוצות קצת רומנטיקה, תשתדלו להוציא מהרפרטואר שלכן אותן האמירות המכווצות ואותם המבטים המסרסים שאתן שולחות לפעמים לכיוונם של גברים מאותגרים חזותית, לדעתכן. זה לא שונה בהרבה מגדיעת גבריותם וטיגונה בסיר טיגון עמוק. אם יש לכן בעיה עם דרינק "חסר מחויבות" בפיק אפ בר תלכו לספרייה, ולא למסבאה. ולפעמים הגבר שלא מסמס ולא מתקשר פשוט לא קלט את גישת ה"תעשה מאמץ" שלכן. חוץ מזה, ממתי הפך מסרון ה-SMS לאויב הרומנטיקה? אם הייתן מבינות את הקשר האירוטי של גברים עם הטלפונים הניידים שלהם לא הייתן ממהרות להיגעל. בקיצור, זה לא אנחנו. זה אתן.
חיזור גורלי
אלי לאון
ראש דסק החוץ של "ישראל היום". יליד תל אביב. החל את הקריירה העיתונאית בשנת 2007. בוגר תואר ראשון במדעי החברה והרוח.