זה היה מחזה קשה: תושבי חצור הגלילית בוזזים ללא בושה את המדפים ולוקחים מכל הבא ליד. צריך היה לראות כדי להאמין, ולהתבייש.
כבר בשעות הבוקר פשטה השמועה על כך שעובדי החנות נכנסו לקחת מוצרי מזון, בתמורה לשכר של חודשיים שלא שולם להם. ואז, תוך זמן קצר, החלו להגיע לחנות תושבי היישוב עם סלים וקרטונים בידיהם ואספו כל מה שנקרה בדרכם - מחזות שהורגלנו לראות כמותם באפריקה השסועה ממלחמות אזרחים או במדינות אמריקה הלטינית. דבר שכזה מעולם לא כאן, בחצר הקדמית שלנו.
וכל זה קורה דווקא ברגע שבו זכו תושבי עיירת הפיתוח הצפונית לזיק של תקווה, עם השלמת עיסקת מכירת מפעל פרי גליל לבעלים חדשים. בימים האחרונים חש כל אזרח במדינה סוג של הזדהות עם העובדים המתוסכלים של מפעל השימורים, שהתייצבו בפתחו והבעירו צמיגים בתקווה שמקור פרנסתם לא נפגע. כשאישה אוספת עגבניות ומלפפונים מעוכים שמתגוללים מתחת לארגזי הפלסטיק, חבריה מפרקים את נורות הניאון הבוהקות מהתקרה ואחרים רואים ב"שוד הגדול" את "מבצע השנה" - לא נותר אלא להכיר בכך שהרבה זעם הצטבר בעיר ולהפנות אצבע מאשימה לממשלת ישראל. התמונות הקשות מאפילות על תחושת ההזדהות, ומעוררות - בנוסף לשאת הנפש - גם תחושה קשה של בושה, שכן התברר שוב שגם אם פרנסה, צנועה ככל שתהיה, הובטחה לתושבים - הם עדיין זועמים.
המצוקה של תושבי חצור הגלילית הציבה אתמול תמרור אזהרה גדול לחברה הישראלית וקבעה את סדר יומה של הממשלה החדשה שחבריה ייאלצו להתמודד תחילה, ולפני הכל, עם המצוקה הכלכלית והחברתית שהולכת ומעמיקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו