לאחר יותר משבועיים של לחימה מתברר כי תפקידה של מצרים בהבאתה לידי סיום הוא חשוב ביותר. את מטרת המלחמה המרכזית - עצירת הירי מעזה - ניתן להשיג רק אם "נייבש" את חמאס מאמצעי לחימה באמצעות פיקוח על ציר פילדלפי בתוספת להתחייבות של חמאס, שספק אם נקבל אי פעם, להפסקת הירי. רק מצרים יכולה לסייע לישראל לסתום את ציר ההברחות. אפילו אם צה"ל יכבוש את ציר פילדלפי זה לא יהיה צעד מספק מבחינה ביטחונית, משום שצריך שמישהו בצד השני ימנע את הגעת האמל"ח פנימה. אמנם מצרים כבר התחייבה לעשות זאת בהסכם ההתנתקות, אך בחוסר רצון - ולא מילאה את התחייבויותיה. מצרים מבינה היטב את מצבה של ישראל, אבל לפחות בשלב זה אינה מוכנה להציב כוחות זרים בשטחה. בהסכם ההתנתקות שכחה ישראל כי מצרים מעוניינת לשמור על מקומה כמנהיגת העולם הערבי, ולכן אינה יכולה להצטייר כשומרת הגבול של ישראל ולהרוג פלשתינים, אפילו אם הם מחמאס. בעיה פנים-מצרית נוספת נוגעת לבדואים תושבי סיני שאינם אוהבים את השלטון המצרי ומקבלים שוחד, תוך סיוע לחמאס. מצרים מצויה איפוא בדילמה עמוקה: מצד אחד חמאס מהווה סיכון גדול ליציבותה, בהיותו חלק מהאחים המוסלמים שמבקשים "לאסלם" את המזרח התיכון וחותרים תחת כל מדינות ערב. מצד שני היא היתה רוצה שישראל "תעשה את העבודה" ותחסל את חמאס, אלא שדעת הקהל המצרית צפויה להתקומם לנוכח שיתוף הפעולה שלה עם ישראל. לצד זאת עלינו לזכור כי גם בעימות הנוכחי מובארק מאשים אמנם את חמאס, אך בד בבד גם את "הישראלים הברבריים". פתרון פשוט לבעיה לא נראה לעין ונצטרך הרבה דיפלומטיה כדי למצוא מוצא שיבטיח את ביטחוננו וגם לא יעמיד את מצרים במבוכה. ייתכן שחלק מהפתרון טמון בהסכם שידבר על "טכנולוגיה" ולא יפגע בכבוד המצרי. הכותב כיהן כשגריר ישראל במצרים