בכל מדינה אחרת, כתבי היד של חנה סנש, אדם ומיתוס, היו מוצגים לראווה, וכל נערה ונער היו מתבוננים בעין משתאה בשרידים הישירים, במורשת שהותירה הצנחנית שהוצאה להורג בכלא בבודפשט בנובמבר 1944. הצנחנית שעמדה בגבורה מול מעניה בכלא ההונגרי בתקופת השואה - הותירה אחריה כתבים ויומן. אבל בישראל, כתב היד המקורי של השיר פרי עטה "הליכה לקיסריה" - ולא רק הוא - מונח בדירה פרטית בחיפה, ואינו מוצג: כל שיריה של סנש שנאצרו במחברתה אינם נחשפים.
בארה"ב בונים היכל זכוכית סביב כל פרסה חלודה שנשרה מרגלו של סוס, שרוכבו היה מלוחמי מלחמת העצמאות האמריקנית נגד צבא "המעילים האדומים", צבא המלך הבריטי. נכון, זוהי לשון הפלגה. אבל בישראל, רדופת היסטוריה ורודפת אחריה בעצמה, כתבי היד ומכלול הארכיון של משפחת סנש מועמדים להעברה לחו"ל, אומר-מאיים איתן סנש, אחיינה של חנה, בדומה לגורל ארכיונו של המשורר המנוח יהודה עמיחי, שהועבר לארה"ב. סנש דורש, לאורך שנים, שישראל תיטול על עצמה מחויבות ארוכת טווח לעבד את הארכיון שהותירה חנה, לטפל בו כדרך שמטפלים במסמכים בעלי ערך היסטורי ולהציגו באורח ראוי. סנש, בשיחה עימו, מתלונן על אדישות המדינה כלפי מה שהותירו הצנחנית ובני משפחתה.
האומנם? בפיו של ד"ר משה מוסק, בעבר הממונה על גנזך המדינה, גרסה אחרת, מאשימה: "כל פתרון שהצענו לסנש לשימור כתבי היד של חנה - נדחה על ידו. המדינה עשתה ככל יכולתה, אך איתן סנש מגלה אי עמידה בהסכמות, לעיתים אף לא הגיע לפגישות".
לדעת מוסק, אין סיבה להקים ארכיון נפרד שיאצור את כתביה של סנש: הם יוכלו למצוא את מקומם בכל ארכיון ישראלי המנציח את זכר השואה. אכן, לפי חוק המדינה הקיים, סנש לא רשאי להעביר לחו"ל את כתבי דודתו חנה. הם נכס. אבל עכשיו זו היסטוריה השמורה בארגז, או בארון, בדירה בחיפה. האם לא קיימת הסכנה שעלולה להפוך לבכייה לדורות, כי אם ימשיכו המדינה וסנש להתבצר בעמדותיהם, ילכו הכתבים לאבדון-
בין הצדדים, התרשמנו, קיים חוסר אמון. השנים חולפות, ואנו פונים, אולי כמוצא אחרון, אל נשיא המדינה. הנושא כבד משקל. אין כאן פוליטיקה. יש היסטוריה. הפוליטיקאים עסוקים עכשיו בפריימריז, אין להם זמן להיסטוריה. אבל אתה, כבוד הנשיא, אנא, הטל את כובד משקלך כדי שהיומן וכתבי היד של חנה סנש לא יאבדו. הרי תסכים שאין זה מתקבל על הדעת!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו