עשתה כרצונה

"עושה כרצונו", הספר שהותירה אחריה אסתי וינשטיין, הוא מסמך חשוב, כואב ומבהיל, שמתעד סביבת חיים לא מוכרת • אך התרשמות מ"המעשה האמיץ" של וינשטיין דוחפת את המתאבד הבא, שעודו בחיים, אל הקץ

1 אני אוהבת את הביטוי "חיים שלי", כשמשתמשים בו כלפי ילדים. כשעברתי תקופה קשה נפשית, הילדים באמת היו החיים שלי, משכו אותי החוצה, החזירו אותי לחיים. אין לי סטטיסטיקה מדויקת אבל ברור לי שאימהות מתאבדות פחות.

כשלאסתי וינשטיין נגמרו הכוחות, הילדים שלה לא היו שם כדי למשוך אותה לאור. אם לשפוט לפי המכתב שהשאירה, חוט החיים נמס לה לתוך העורקים העצובים דווקא משום ששכלה את ילדיה בעודם בחיים. משום שאימהותה נלקחה ממנה. בסמיכות פרשיות דיברו השבוע גם על חזקת הגיל הרך, ועד כמה ילד זקוק לאמא. בפרשת אסתי וינשטיין התברר עד כמה אמא זקוקה לילד.

"הבה לי בנים כי אם אין, מתה אנוכי", דרשה רחל אמנו מבעלה יעקב אבינו. אסתי הבינה זאת כפשוטו, ומתה. הלב יוצא אל הנשמה שעזבה את העולם כשהיא חנוטה בגעגוע אל הנשמות שהביאה אליו. הלוואי שתמצא מנוח בעולם שכולו טוב.

 

2 ואחרי כל זה: אנחנו עדיין לא יודעים כלום. כולם מחוללים בפרשה הזאת. מחולל זכר המתה ומחוללים שמם של החיים. מחולל שם שמיים ומחוללת משפחה. מספר הדרכים שאפשר לספר בהן סיפור כזה הוא כמספר המעורבים והמתבוננים. הכל אמת והכל שקר. תלוי איפה עמדת.חוט טבור שנקרע בין הורה לילדים יכול להיות מאלף סיבות, לאו דווקא דתיות. סרבנות קשר על רקע גירושים. על רקע פוסט־טראומה. על רקע גורם שלישי מסכסך. ובכל זאת, הסיכוי שמישהו ייפול למים גדל ככל שיש הגירה בין יבשות (מחילוני לדתי או מדתי לחילוני).

הורים שחוזרים בתשובה ומשאירים על היבשת האחרת נער או נערה שמסרבים לשוט איתם. אחד מבני הזוג שיוצא בשאלה ושבר טקטוני נבעה בינו לבין בן הזוג האחר. גדלתי בבית של חוזרים בתשובה. הגירה טרנס־אטלנטית היא דיני נפשות. 

 

3 "עושה כרצונו", הספר שהותירה אחריה וינשטיין, הוא מסמך חשוב שמתעד סביבת חיים שאנחנו לא מכירים, עם נורמות חוץ־הלכתיות מבהילות.

מדובר במסע אנתרופולוגי אל חדר המיטות מהסוג שצופי אמנון לוי אוהבים, וגם ביקורת זועקת על תקנות גור המנתקות בין גוף ונפש, בין איש לאשתו, בין אדם לעצמו. 

על אנשי סדום נכתב שהיו "רעים להשם מאוד". פירוש מעניין של הרב חרל"פ מתאר שהם ניסו להיות "להשם מאוד", עקרו מתוכם את הרגש, ניסו לעקוף את הטבע האנושי ולהיות יותר צדיקים מהאפיפיור, ולכן הגיעו לאיוולתם. 

היהדות לא נמצאת בעימות עם הגוף ולא בעימות עם מיניות. לצד קווי מתאר של הגבלות יש מותר בשפע. הזוגיות - כפי שהיא מתוארת לאורך ולרוחב ההלכה וההשקפה היהודית - היא אחדות בין בני הזוג עד העצם. חסידות שבה לא קוראים לאישה בשמה לא תחזיק מעמד כי העולם החיצון מידפק על החומות וכי האהבה תכלה את התקנות. גור תיעלם כי היהדות תנצח אותה. 

התבונה שעולה מהספר של וינשטיין נוגעת לאינפלציית האיסורים: מרוב גדרות לא רואים את התורה. ההרחקות המוגזמות מובילות לכאוס. כשחוצים גדר אחת, תקנה מאוחרת (ומיותרת והרסנית), נדמה שאפשר לחצות את כל שאר הגדרות. אחריי המבול.

מי כמונו אנשים דתיים מכירים את המאבק הפנימי הזה. לשמור, לעשות ולקיים, גם אם נעשו טעויות. 

4 את האמת והסבל האנושי שבספר, יש לומר, צריך לדוג מתוך המון זבל ספרותי. פורנו חסידי בוטה. לאורך הקריאה אסור לשכוח שאת הטקסט כתבה אישה שהעידה על עצמה שהיא נמצאת בתוך חולי קשה ומאובחן, שאולי היתה מעבירה מסננת נוספת אם היתה בריאה, ולו למען כבודה שלה.

אי אפשר לדעת אם הסיפורים החושפניים המתוארים שם (התנסות לסבית, סדנת טנטרה, עיסוי אינטימי עם גבר זר בנוכחות בעלה ועוד) נכונים או לאו. כך או אחרת, אי אפשר להימנע מהתחושה שהכותבת שירטטה נקמה היקפית. בין אם מדובר בביוגרפיה אמיתית ובין אם מדובר במדע בדיוני, כתיבה כזאת היא מעשה של נקמה במשפחה הקרובה. ואולי נקמה בכל יהודי בעל מראה חרדי.

כשחלפתי עם מכוניתי באחד הצמתים וראיתי יהודי בלבוש חסידי, המחשבות מתוך "עושה כרצונו" עשו בי כרצונם. מתארת לעצמי שזה פועל את פעולתו באופן עמוק יותר אצל אנשים שלא מכירים כלל חרדים. 

5 ל' (השם המלא שמור אצלי) אינה אישה חרדית, וגם לא היתה, אבל כמו אסתי, גם היא מנותקת מילדיה. לפני גירושיה הודיע לה בעלה שאם תעזוב אותו, היא תשלם. והיא משלמת. הגרוש הסית את הילדים נגדה, "האמא שנטשה את ילדיה", וכבר כמה שנים שהם מסרבים לראותה.

במישור האישי ל' פורחת: מאישה מפוחדת, מבודדת, תלותית ומוכה, הפכה לאישה עצמאית, בעלת ביטחון, אהובה. במישור האימהי: גיהינום. הגעגועים חותכים אותה. פסיכולוגים יעצו לה להניח להם, ובינתיים הם גדלים בלעדיה. דבר לא ישיב לה ולהם את הזמן האבוד.

"אני רוצה לחיות", כתבה לי ל'. "אני רוצה להיות אם משמעותית לילדיי, גם אם עלי להתייצב מרחוק, כמו מרים הנביאה, לדעת מה ייעשה בם. אני רוצה להיות אישה שמחה, למרות שאני לבד על הגג שבתות וחגים. ואני מתפללת לשלום ילדיי, מחבקת אותם חיבוק חם ואוהב של אמא, לא מאבדת תקווה".

 

6 אסור להתאבד. ההתרשמות מ"המעשה האמיץ" של אסתי וינשטיין היא שפיכות דמים. היא דוחפת את המתאבד הבא, שעודו בחיים, אל הקץ. תכניסו בחזרה את האצבע המאשימה שהוצאתם כלפי המשפחה של אסתי, גם כי אין לכם מושג אמיתי לגבי מה היה שם, וגם כי האצבע הזאת נותנת את הטפיחה הנוספת לזה שעומד לקפוץ מהגג. 

"ברוב המקרים אדם לא מתאבד בגלל, אלא כדי", כתב אורי אליצור ז"ל אחרי התאבדות של דודו טופז, "לסחוט מאיתנו חמלה ומחילה שהוא לא ראוי להן, או כדי לפגוע במי שלא ראוי לו להיפגע. איני יודע מיהו המתאבד הבא, ואת מי הוא ירצה שנאשים במותו. האשם במותו יהיה הוא עצמו, אך האשמים העקיפים במותו של המתאבד הבא הם אלה שחמלו השבוע על טופז". ובחרתם בחיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו