חנינה לקצב? מחילה באה לצד חרטה וסליחה | ישראל היום

חנינה לקצב? מחילה באה לצד חרטה וסליחה

עוד לא יבש הדיו מן ההחלטה של ועדת השחרורים לדחות את בקשתו של משה קצב לקיצור עונשו, וכבר בסביבתו סבורים שהגיעה העת שנשיא המדינה הנוכחי יעניק לו חנינה. אז מה נשתנה? מקורבי קצב תולים את הבקשה במצבו הנפשי הרעוע - שיקול רלוונטי במונחים של בקשת חנינה.

מוסד החנינה שונה מן המערכת המשפטית ופועל על פי מערכת שיקולים אחרת. בעוד הכלי המשפטי מונחה על פי מערכת שיקולים של גמול והרתעה, החנינה מבוססת על מחילה. מחילה היא ערך חשוב ועליון, על כך אין חולק. לא יכולה להתקיים מערכת משפטית בלי שבצידה תהיה האפשרות למתן הקלה, הליכה בדרך של לפנים משורת הדין. ואולם מחילה אפשרית רק במקום שבו יש סליחה.

גם ביהדות, המקדשת את ערכי הסליחה והמחילה, מעניין להזכיר, מותנית המחילה בכך שהפוגע "ירצה את חברו". המחילה מותנית בהבעת חרטה אמיתית מצידו של הפוגע ובבקשת סליחה ממי שנפגע. המשפט הישראלי אף הוא אינו מעמיד את ערכי החסד מעל המשפט. חנינה לא נועדה להחליף את הצדק, והנשיא החותם על החנינה אינו בא בנעליהן של רשויות המשפט ומנהיג כללים אחרים שיפגעו בצורך בקיומה של חברה מתוקנת וצודקת. החנינה שמורה לאותם מקרים מיוחדים שבהם חל שינוי נסיבות קיצוני, או לאותם מקרים שבהם חוש הצדק הטבעי מחייב שלא להמשיך להעניש את מי שפשע.

במקרה של קצב, שלאורך כל הדרך לא הודה ולא הביע חרטה, אין מקום בעת הזאת למחילה. קצב, למעשה, עד היום לא מקבל כל אחריות להשלכות הפגיעה על חייהן של הנפגעות, לא עבר כל הליך שיקום ועדיין אינו מצליח להבין כלל ועיקר את פליליות מעשיו. הוא עדיין ממשיך להאשים את קורבנותיו. 

החסד והמשפט - היילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו? כן, אבל רק כאשר מתקיימים התנאים המתאימים. במקום שבו אין חרטה, לא ראויה לבוא מחילה. כך תמיד, וכך בעיקר, במקרה המיוחד של עבירות המין. בימים שבהם השיח הציבורי המאפיין את הדיון על עבירות המין אינו מגן דיו על הנפגעות, בימים שבהם הן עדיין נתונות למתקפה ציבורית ומואשמות על רקע התלונות שהגישו, חשובה במיוחד היא קבלת האחריות והבעת החרטה. 

כל עוד נשים רבות חוששות להגיש תלונה, וכל עוד הנפגעות עצמן לא מצליחות להשתחרר מן הנזק הגדול שנגרם להן, אנו מצפות מהאזרח מספר אחת שיעביר מסר ברור לכל אותן נשים שכבר בחרו להתלונן, שלפיו מסע הייסורים שהן עברו, בדרך החתחתים המפותלת עד לשלב ההרשעה, והמחיר האישי שאותו הן שילמו, לא היו לשווא. גם אם את בקשת הסליחה, שמגיעה להן כל כך, הן עדיין לא קיבלו. 

הכותבת היא היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו