ההפיכה לא הייתה מתקדמת אלמלא החיפוי האווירי הכבד. על אחיזת העיניים אדירת הממדים שאותה מתחזקים הערוצים כדי שהכל יישאר סבבה עוד ייכתבו ספרים, או מה שסביר יותר - לא ייכתבו.
כמו במשל על הצפרדע ששוחה בסיר אשר מתחמם והולך, כך אנחנו, אזרחי ישראל, חיים בנוחות מפנקת, צופים בטלוויזיה והולכים לים. את החדשות אנחנו שומעים, הדברים קורים מול עינינו, אלא שכמו הצפרדע בסיר, אנחנו לא מרגישים ולא יודעים להגיד לעצמנו שאנחנו בעיצומה של הפיכה שלטונית. המים רותחים.
עם כל הכאב על הפסד השלטון, הטור הזה לא היה נכתב אילו היה מדובר על שמאל מול ימין. הבעיה חמורה הרבה יותר. המשטר בישראל עובר מהנהגה רציונלית ותאבת חיים אל משטר נרקיסיסטי ונוירוטי שפועל בנחישות כנגד האינטרסים הקיומיים של כל אחד מאיתנו.
שקר כל כך פנטסטי לא יכול שלא ללדת מתוכו שקרים נוספים. כדי שנפתלי בנט ירהיב עוז להציב את עצמו בראשות הממשלה, היה עליו להתפרק מכל זהות פוליטית וערכית, להשליך אחריו עולם רעיוני שלם שרק אתמול הוא היה מי שהוביל אותו. רק מחיקת עבר אורווליאנית כזו יכולה לאפשר לו לכרות ברית עם מפלגות שלא הסתירו מעולם, כולל בימים אלו, את שאיפתן לחיסולה של מדינת ישראל. חוץ מזה הכל סבבה.
כך שרו מלאכי עריצות השוויון: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", וכך זה עובד היום: יש למחוק תרבות שלמה, להעלים מסורת של סדר ומוסכמות, להמציא קהל שיצרוך ויאהב את העולם שנברא מעל דפי מוסף השבת של "ידיעות אחרונות". בעולם הזה זוג יהודים דתיים פותח את חדר המיטות שלו, על מצעיו הסתורים, להנאת ההמון. מחללים את הפרטיות של עצמם ועושים מעשה זמרי במילים "צניעות" ו"דרך ארץ". מילים שעליהן, עד אתמול, חינכו את ילדיהם.
מספרים בגילוי לב על אהבתם, על אושר שנבנה מחורבנן של שתי משפחות אחרות. אני האחרון שיכול להטיף מוסר למישהו ואין לי טיפת עניין בענייניהם של הזוג אלקין. מה שאותי מפחיד הוא שלוות הנפש שבה הדברים מתקבלים. סוכני התעמולה המכנים עצמם "עיתונאים" מגישים לציבור את הזיוף המתקתק הזה מונח על מצע של מחיאות כפיים מוקלטות, והכל הכל סבבה.
צריך יכולת הדחקה פנומנלית בשילוב היפנוזה בולשביקית כדי לא לראות את הרשות השופטת כשהיא בדהרת אמוק. בטריפ של כוח ושליטה היא בולעת בלי ללעוס, זוללת ויורקת כל סמכות שעוד נותרה לאחותה המחוקקת. פקידים שיכורי כוח, אשר משרתים סט ערכים זר ועוין, עושים בדמוקרטיה הישראלית כבשלהם, ונחשו מה - הכל סבבה.
מעל הכל מרחפת הכוהנת הגדולה של הכל סבבה, האנשים אשר מכנים את עצמם "התקשורת הישראלית". ההפיכה לא הייתה מתקדמת ולו צעד אחד אלמלא החיפוי האווירי הכבד. על אחיזת העיניים אדירת הממדים שאותה מתחזקים הערוצים כדי שהכל יישאר סבבה עוד ייכתבו ספרים, או מה שסביר יותר - לא ייכתבו.
למציאות שבה אנחנו חיים יש שם. מעטה התרבותיות עדיין מחזיק, אבל זה רק עניין של זמן. ההיסטוריה מלמדת שבסוף כל "ריפוי" ו"שינוי" מגיעה האלימות, וגם אלינו בוא תבוא. עד אז נוכל לפחות לקרוא בשם למה שמתחולל ברחובות ישראל, קוראים לזה אנרכיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו