השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת האזינו, וליתר דיוק, בשירת האזינו. מדוע נקראת פרשה זו שירה? כי המקרא מכנה אותה כך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". האלוקים אף מדגיש בצוויו: "למען תהיה לי השירה הזו לעד בבני ישראל". וכך אכן עושה משה, הוא כותב את השירה בשפה מליצית ומלמדה את העם.
ואחרי שקילפנו את העטיפה החיצונית הזו, נסתכל על התוכן המהותי של הפסוקים. אנו עומדים ומשתוממים. איך אפשר לקרוא לקבוצת פסוקי הנבואה והתוכחה הזו בשם שירה? בדרך כלל שירה עוסקת בהודאה של שמחה על דבר טוב שקרה לנו. כך בשירת הים, כשהעם שר עם משה בהודיה על קריעת הים, הינצלות היהודים מרודפיהם המצרים וכדומה. כך גם בשירת הבאר, שהעם מודה לאלוקים על מקורות המים שליוו את העם במהלך נדודיו במדבר.
אז מהי שירת האזינו? התבוננות שטחית במסופר מצביעה על ההפך הגמור מעוד סיבה לשמחה. תוכן הסיפור הוא זה: אלוקים קורא לאדם ללמוד את העבר, בריאת העולם ויציאת מצרים. כיצד אלוקים ליווה את העם, גונן עליו, "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף", והביא אותו לארץ ישראל היפה והטובה. אולם בהמשך הדרך נטש העם את אלוקיו, בעט בערכיו היהודיים, זנח אותם וחיקה את תרבויות כנען.
לבסוף אף נכנס העם למלחמות אינסופיות עם כל אומות העולם, מלחמות שהסתיימו לצערנו בחורבן הממלכה והגלו את העם מארצו והפכוהו לאסקופה נדרסת בכל העולם. התיאור המקראי קשה ומזעזע: "חיצי אכלה בם... מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה..." הפסוק הנורא מכל מתאר איך השם אומר כי ברגע מסוים הוא חושב להשמיד את העם: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם".
דור אחרי השואה, אי אפשר לקרוא את הפסוקים בלי להצטמרר. כביכול אלוקים רצה להשמידנו, "להשבית מאנוש את זכרנו", שפירושו בעברית מדוברת - למחות את שמנו מעל פני האדמה. ממש כמו הגרמנים אז והאיראנים היום. המקרא לא חוסך בתיאורים המבקרים את העם, שחרף כל הקורות אותו, אינו מעלה על דעתו לבדוק מהן הסיבות הרוחניות שגרמו לאסונות הפוקדים אותו.
• • •
אחרי כל הדברים האלה, עולה השאלה בכל חריפותה, על מה השמחה הגדולה? כל מי שיקרא את הפסוקים יתמלא תסכול וכאב, אז למה קוראים לזה שירה? יתר על כן, השם אומר למשה כי לשירה זו יש חשיבות מכרעת בעיצוב התודעה היהודית. כיצד?
אגב, כשבית המקדש היה קיים, היו מחלקים את שירת האזינו כנגד ימי השבוע וקוראים מדי יום את הפיסקה המתאימה. מתברר כי הם ראו בה מקור לאזהרה. זה הגיוני, אבל שוב, היכן השירה? מה מסתתר מאחורי התעלומה הזו?
בסופה של השירה מופיע הפסוק הבא: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". התורה לא סיפרה מה יגרום לשינוי בהתנהגות האלוקית. מדוע מי שרצה לכלותנו כמה פסוקים קודם לכן, החליט לפתע כי הוא יוצא למסע נקם באומות העולם על מה שחוללו ליהודים.
הרי אין אזכור של תנועת תשובה עולמית, של מסע חיפוש אחר שורשים וכדומה, לפחות לא בתוך העם היהודי. מתברר, כי בלי כל סיבה נראית לעין מתגלה כי עמוק מתחת לכל הקליפות של חיינו, הקשר בין העם היהודי לאלוקיו לא ניתן לניתוק, גם אחרי שכביכול נטשנו אותו, והוא כביכול רצה להענישנו ולברוח מאיתנו. למה? כי אנחנו עמו.
השירה הזו דומה לאב ובנו שרבו בלי סוף והבן עזב את הבית בכעסו. האב הדיר אותו מנכסיו בחייו ובמותו, אבל רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הם מתפייסים ומבינים כי אין להם דרך אחרת. הם משפחה. זו שירה - לדעת כי אחרי כל הכשלים יש לנו אל מי להתרפק ולחזור. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו