אווירת הבזאר הטורקי שוב מלווה את המאבק על תקציב הביטחון. המספרים פורחים מימין ומשמאל ומזנקים מעלה ומטה. בשיחה אחת עם מומחים היה אפשר לשמוע אמש כי צה"ל ומערכת הביטחון יוכלו להסתדר עם תקציב 2015 (כ־62 מיליארדים בפועל?), אבל ההפחתה ל־56 מיליון בשנה שלאחריה היא בדיחה עצובה.
רגע, לא בדיוק. אם צה"ל ומערכת הביטחון יישאו פנים לדו"ח של יוחנן לוקר ויהיו בבחינת "ילדים טובים", יוכלו לקבל תוספת של 1.3 מיליארד, ויש האומרים אפילו 1.7. צריך לשמור על כבוד כולם, אז מצד אחד ייתכן עימות בין מה שמציע יוחנן לוקר לנכים לעומת מה שסיכם אחיו הראל בתפקידו כמנכ"ל משרד רה"מ, ומצד אחר קיצור השירות ל־24 חודשים יהפוך את הקצונה לענייה במיוחד, או בעתיד הרחוק למעין "לגיון זרים".
ההתרוצצות נתנה אותותיה מעבר לאוקיינוס. דיפלומטים אמריקנים כבר התעניינו בקיצוץ ובעמדתם של נתניהו ויעלון, מפני שהם מכינים את הדיונים על הסיוע מארה"ב לישראל. השנה יהיה המסע אל הכסף מייגע. נתניהו בחר להתעמת עם אובאמה, ותהיה התוצאה בקונגרס אשר תהיה - המגעים יתנהלו באווירה לא קלה הן על המשך הסיוע לעומת הקיצוץ בתקציב הביטחון שמציע האוצר בישראל, והן על הצורך להגדילו כדי לפצות את ישראל על הסכם הגרעין. קיצוץ שקלי בתקציב יכביד על סיוע דולרי נוסף באמריקה.
עצם המקח והממכר הוא כישלון. הרעיון הנכון המונח ביסוד כינונן של הוועדות בראשות דוד ברודט ועתה לוקר הוא ליצור תוכנית רב־שנתית, שלא תהיה נתונה מדי 12 חודשים לתזוזות. בכך משתלבת התוכנית הרב־שנתית של גדי איזנקוט. אך אם הממשלה והכנסת אינן מסוגלות להעניק יציבות תקציבית אפילו לשנתיים, והכל נעשה על תנאי (ׁ"אם תהיו ילדים טובים..."), גיבוש המדיניות בעידן האטום האיראני ודאעש אינו מתממש. זה הכישלון העיקרי. נכון שהממשלה חייבת להביא בחשבון סעיפים נכבדים אחרים, ובראשם החינוך והדיור. אך צריכה האמת להיאמר כי כל טעות בתחום זה עלולה להתגלות כנזק לאומי, ואילו משגה בתקציב הביטחון עלול להתברר כהרה אסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו