רוח וצלצולים

1 הוזמנתי למסיבת הודיה על החלמתה ממחלה של קרובת משפחה. היו כיבוד ואווירה טובה, וגם אטרקציה: אחד הרבנים המקובלים ועושי הפלאות הוזמן - לא "הרב מהצפון", אחד אחר, גם הוא מהצפון, שאנשים נשבעים בכוחותיו הפלאיים לראיית הנסתר. בקהל היו נשים מבוגרות ויגעות שהמתינו לברכותיו. הוא נכנס עם פמליה, עיניו מושפלות אל הרצפה. היה משהו מרשים באוויר. העיניים המכווצות שלי, שהצטמצמו בפקפוק לנוכח התופעה, התרככו. אולי הסיפורים נכונים ומדובר בקדוש אמיתי? ואז הוא בירך את הנשים. אלישבע ביקשה ברכה לזיווג. הוא שאל אלישבע מה. מה שם המשפחה. ובירך. נעמי ביקשה רפואה והוא בירך את "נעמי".

קמתי מכיסאי כנשוכת נחש, קצות העצבים שלי בוערים כמו נרות חנוכה. שרלטן. שקרן. אין ביהדות - מהודו ועד כוש, מאשכנז עד מזרח, ליטאים וחסידים ובני עקיבא ורפורמים - אדם שיברך אחר בלי שם האֵם. עפתי החוצה בכעס. בכניסה לבית פגשתי את הפמליה של הרב: מנהלת היומן שלו, המזכירה, הנהג, העוזר האישי. כולם מעשנים סיגריות ומצחקקים ביניהם. תעשייה. במכונית בדרך הביתה גאתה בי הבחילה. האיש הזה, ששמעתי ממקורות ראשונים ואמינים על אודות נבואותיו המדויקות, אינו איש של תורה. 

קוראים לי אמילי ואני מאמינה בשדים ובמכשפות, עין הרע, שומים ובצלים ויכולות מטפיזיות שניחנו בהן בני אנוש. יש בעלי מופתים. רק צריך לזכור שלא כולם קשורים לקדושה. גם לבלעם הרשע ולמיטיבו בלק היו יכולות לכשף, לקלל ולברך. שבתי צבי ונתן העזתי יכלו לעצור ציפור במעופה. ניר בן ארצי מהדרום היה טרקטוריסט פשוט שגילה את כוח הראייה שלו כשידע לאבחן היכן לא כדאי לחפור כי יש צינורות טמונים בקרקע. אחרי שכוחותיו התגלו, עשו ממנו צדיק וקדוש והוא עצמו התחיל להאמין שהוא משיח. לפי עדויות חותכות, גם לרב מהצפון היה כוח ראיית הנסתר. אחד מתלמידיו סיפר שהיה מתקשר אליו כשאיבד את מפתחות הרכב, והרב היה יודע לומר היכן הם נמצאים.

אדם ירא שמיים צריך לנפות, חד ומהר, את מי שנופל בקטנות - כמו ברכה ללא שם האם; או בגדולות וחמורות - כמו אינוס נשים נשואות. נביא שאומר לעבור על דברי תורה הוא נביא שקר. אין מבחן קל מזה: אם "גדול בתורה" מבטל משהו מהתורה - קח את זוג הרגליים שלך בשתי ידיים, ותברח משם.

 

¬ ¬ ¬

 

החומר מעורר הקבס המתפרסם על הרב מהצפון מטריף את הדעת פעמיים. גם בהיבט הפלילי: ניצול ואינוס ופגיעה בנשים; וגם בהיבט התורני: נשים נשואות. האיסור על אשת איש הוא אחד מאיסורי כרת (מי שעובר עליהם, נפשו נגרעת מעם ישראל) ונחשב לטאבו הלכתי־חברתי הרמטי, בדומה לאיסור חמץ בפסח, קיום ברית מילה וצום ביום כיפור. הוא אחד משלוש העבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור", והוא כל כך חמור, שנכנס פעמיים לעשרת הדיברות: לא תנאף; ואל תחשוב על זה אפילו - לא תחמוד. התוצאה מיחסים אסורים עם אשת איש היא חורבן הבית: האישה תהיה אסורה על בעלה, ואם נולד ילד הוא ייחשב ממזר (רשאי להינשא רק לממזרה). כל האיומים החברתיים והרוחניים הדרמטיים האלה נועדו להיות מנגנון לשימור המשפחה. הם לא עשו רושם על אותו מנוול מצפת.

אי אפשר להימנע מצונאמי המיסטיקנים שמציף את החופים שלנו, חלקם מתחזים ושרלטנים וחלקם אכן דוברי שפת החיות והרוחות. בעולם קר ואלקטרוני אנשים רוצים להרגיש את הרוח. אם הדרכים הרציונליות לא עובדות, אין פסול בלנסות את הבאבא בובה או לקרוא בשוקו. הבעיה היא התלות ההולכת וגוברת במתווכים הללו, עד שאנשים לא מסוגלים לקבל שום החלטה בעצמם. אז מתחילה האלהה של בן האנוש, ומשם קצרה הדרך לניצול. כלכלי, נפשי, מיני. 

הקהילה שהתקבצה סביב אותו חשוד ברשע בצפת מורכבת מאנשים מתוקים מדבש, שמורת טבע של תמימות. האסון שקרה להם הוא תוצאה של התמימות, ניוון הביקורתיות והחשיבה העצמאית. כך אגיד לילדיי: יש אנשים בעלי מדרגה רוחנית גבוהה מאוד שעיניהם חדות יותר משלנו. אבל אל תעצמו את עיניכם שלכם. אל תהיו עיוורים. אם מישהו דורש מכם להסתיר את מעשיו - תברחו. אם אדם המציג עצמו כאיש של תורה יורה לכם לעבור על איסור תורה לשם "תיקון" - לכו למשטרה. ותשתמשו בשכל הישר שקיבלתם מאבא ואמא, גם כשתהיו זקוקים לעזרה, גם אם תיחלשו.

 

2 פרופורציות: ה"וושינגטון פוסט" פירסם את היקף הציוד ההומניטרי שניסו אנשי המשט לעזה להכניס לעיר הנצורה: שתי קופסאות קרטון קטנות. באחת פאנל סולארי, בשנייה התקן רפואי שמסייע לחולי אסתמה. בכל יום חולפות במעבר כרם שלום 500 משאיות גדושות בסחורה הנכנסות מישראל לעזה, אוכל וציוד רפואי, נעליים ורהיטים, וגם ברזל ומלט - אבל אין כמו הים. 

 

3 קוראים לו רועי. כשהיה בן 11 נרצחה אמו, רחלה דרוק, לנגד עיניו. מחבלים ירו אל האוטובוס שבו נסעו. רועי ראה אותה מדממת למוות, על ספסל האוטובוס, העורק הראשי שלה קרוע מכדורי המרצחים, ולא היה יכול להושיע. 

לפני שבוע וחצי, והוא בן 35, אב לארבעה, נקלע לזירת הפיגוע שבו נהרג מלאכי רוזנפלד הי"ד. רועי עבר שם במקרה, שניות אחרי שהיריות שככו, כשחזר אל הבית בטלמון מבה"ד 1, שם הוא משרת כסגן מפקד גדוד גפן. היה חשוך ולא היה ברור אם המחבלים עוד בסביבה, אבל היו שם פצועים מדממים. לבד, ללא אמצעים רפואיים, במשך דקות ארוכות ומסוכנות, טיפל רועי בארבעת יושבי המכונית עד להגעת ראשון החובשים. עצירת הדימום של שי, חני ויאיר מנעה פציעה חמורה יותר. את מלאכי לא היה אפשר להציל. 

קצין בצה"ל שעוצר דימום באמצעים מאולתרים, בנחישות ובמהירות, זו גבורה מסוג אחד. כשהוא עושה זאת דקה נסיעה מהיישוב שבות רחל, שנקרא על שם אמא שלו, עשר דקות נסיעה מהצומת שבו איבד את אמא, ושוב פיגוע ירי ושוב דם, והוא כבר לא ילד בן 11 אלא קצין ומפקד בצה"ל - זו גבורה קורעת לב, מדמיעה, שרק הציונות יכולה לייצר. רס"ן רועי דרוק: הצדעה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו