בחורף 2005 ניסתה חבורה לא־גדולה של כתומים להתגונן מפני עריצות הדמוקרטיה. כדי לעקוף את ההשתקה בכביש הראשי של התקשורת עלו רעיונות למחאה יצירתית. אחד מהם היה הפגנת הכבשים. ברור שאני מספרת סיפור על כבשים כי עודד קוטלר הכניס אותנו השבוע לדיר. עשר שנים לעקירת משפחות מבתיהן ומתים מקברם - יש קשר בין ההתנשאות הקוטלראית לבין גירוש קהילות יהודיות.
הייתי אז דוברת מועצת יש"ע. תוכננה הפגנה מול הכנסת שבה יעמדו כ־30 ראשי צאן תחת שלטים בנוסח "די לשתיקת הכבשים" ו"לא נהיה הכבשים של אריק". אישורים הושגו מעיריית ירושלים, ממשטרת ישראל, ממשרד החקלאות וממשמר הכנסת. חקלאי מבקעת הירדן התנדב לתרום את כבשיו למשך חצי יום, משאית הוזמנה להסעת המפגינים הפועים, השלטים היו מוכנים.
אלא שבבוקר ההפגנה נקראתי בבהילות אל בית משפט השלום בירושלים: התקבלה בקשה לצו מניעה. המבקשים: ארגון לזכויות בעלי חיים. אני מתחננת, כמה שקשה, שתאמינו לסיפור הזה כי לא בדיה הוא ולא כזב. בהיכל המשפט עמד וטרינר מומחה שטען כי הובלת הכבשים תגרום להן נזק בלתי הפיך. הוא פירט ותיאר את הטראומה הנפשית, המוכחת במחקרים. את החשש כי הטלטול ממישורי הבקעה אל לב הבירה ובחזרה באותו יום עלול לגרום לכבשים הרות להפיל את ולדותיהן. התחייבתי בפני כבוד השופט כי כבוד החיות יישמר. נשבעתי שייערכו עצירות רענון בדרך. כמעט הבטחתי לקחת אותן אלי הביתה בסוף ההפגנה. הדיון המוזר נמשך ונמשך. השופט אישר לבסוף את ההפגנה, בתנאים מסוימים שהוסכמו על ידי הווטרינר. אבל השעה היתה מאוחרת, הכבשים לא יצאו לדרך והדחייה גררה ביטול.
כך היה. בית משפט בישראל הירהר ועירער על קיום מחאה שנועדה למנוע - לא את טלטולן של כבשים - אלא של גברים, נשים וילדים. ולא הלוך ושוב, אלא בכיוון אחד, החוצה מנוף חייהם. מחדר השינה ומבית הכנסת ומהאדמה. ואני מכירה כמה נשים הרות - לא כבשים - שאיבדו את עובריהן תוך כדי הטראומה של הגירוש הכפוי. זו היתה האווירה של הימים ההם. שנאה עיוורת, אדישות לכאב האחר (יגאל סרנה ישב מולי באולפן טלוויזיה ימים ספורים אחרי העקירה ואמר שראה בטלוויזיה "אורגיה של דמעות"). קוטלר מחזיר אותנו לשם. מי שמעדיף כבשים על פני אחיו רואה בסוף רק עדר של בהמות.
•••
אני סוגרת שבועיים בלב ניו יורק. נהרות אדם ברחובות, רכבות מתחת לרגליים, עדרי מוניות צהובות, רעש והמולה, והנפש - שקטה כפי שלא היתה מעולם בכפר הקטן שבו אני גרה, שעובר בו אוטובוס אחד ביום. מתחת לדירה שלי יושבים בני כל העולם מכל הצבעים והצורות ושותים קפה אמריקני דלוח. ועם כל הקסם המגוון, הכל מלאכותי. התפעלתי לטובה כשלא מצאתי בחנויות הצעצועים רובי צעצוע (רק מעט חרבות מחומר רך), אבל משחקי המחשב אלימים להחריד. לא נצפו בכרך הסואן: מכוניות מעל גיל שנתיים, ילדים מתחת לגיל שנתיים, נשים בהריון, חבלי כביסה בחלונות, עציצים באדנים. החללים הסגורים מדיפים ריח מטוסים: אבק ואוורור מלאכותי. העיר נראית כמו מורכבת מלגו והאנשים צועדים במשחק מחשב.
תחת חוד החנית של החדשנות העולמית יש מערכת ביוב קורסת, תחנות רכבת בנות עשרות שנים, תשתיות מתפוררות. זו לא נקודה לגנותם, אלא להפך: יש לעיר הזאת היסטוריה של עבודה קשה. רומא לא נבנתה ביום אחד. המסכים הנוצצים של הטיימס סקוור הם תוצאה של דורות. כל חברת הזנק ניו־יורקית יושבת לא רחוק מתחנת רכבת מלוכלכת שתוכננה באמצע המאה שעברה.
ניו יורק היא לא אמריקה. בניו יורק יש לאנשים כסף ל"מניקור גברים" בזמן שבשאר היבשת אנשים קשי יום גוזרים קופונים מהעיתון בשביל ללכת לסופר. אמריקה דתית וניו יורק חילונית. קצת כמו תל אביב שלנו. אבל בתל אביב עוד נשארו על הסולם ערכים שהם לא כסף. בניו יורק לא. סמל הבורסה האמריקנית הוא עגל הזהב. בטיימס סקוור מסתובבות חבורות של צעירות יפות, עירומות לחלוטין, שמבקשות דולר כדי להצטלם איתן. הן עושות הון. צריך להתפלל שהכיעור הזה לא יגיע לישראל.
ועוד משהו מפתיע על רחובות העיר הזאת: אין מעשנים. האיסור על עישון במקומות ציבוריים העלים מעשנים גם מהפארק הפתוח. יש כאן כבוד גדול לכללים, למוסכמות, לחוקים. אף אחד לא מתחכם ועושה דין לעצמו. אפילו למדרגות הנעות יש כללים. בשדרה השביעית בשעת ארוחת הצהריים אתה מבין: כל המסה האנושית האדירה הזאת לא היתה יכולה להתקיים בלי החוקים. העסק היה מתפוצץ. ככל שאתה רוצה לרכז יותר אנשים במקום אחד, צריך לתת יותר מקום לפורמליסטיקה. ההרגל הישראלי, שכל אחד חושב שרק הוא מפר איזה כלל קטן, ורק החבר שלו חנה במקום אסור, יהיה חייב להיפסק ככל שנגדל מספרית.
מה שמוליך אותנו לנקודה הבאה. בארצו של הדוד סם גרים 6 מיליון יהודים. בכל פעם שאני רואה אחד מהם מתחשק לי לתפוס אותו באוזן ולגרור אותו לישראל. זה נכון שאנחנו צריכים לובי פוליטי חזק בארה"ב, אבל יותר מזה אנחנו צריכים את מיליוני היהודים האלה אצלנו. התרומה של כל ישראלי נוסף, שלא לדבר על מאות אלפים, קריטית. עלייה תבלום גם את ההתבוללות שמעלימה לנו נתחי־עם בכל שנה.
מישהי סיפרה לי על סוכות האחרון באחת הקהילות: הסוכה קרסה מהשלג. בהיתי בה. גברת שמנסה לקיים מצווה שקשורה בטבע ובעונות הארצישראליות, במרחק שכזה - משקרת לעצמה. איך יכול יהודי להתפלל בכוונה טהורה "וקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ", כשלמולו משני צידי ארון הקודש בבית הכנסת דגל ישראל ודגל ארה"ב, וארץ ישראל עצמה נמצאת במרחק עשר שעות טיסה.
אנחנו מעדיפים שיהיו שם, כאלטרנטיבה לשקיעת הממלכה הישראלית, שיהיה לאן לברוח. אם היינו משקיעים מאמצים בעידוד ובקליטת עלייה לא פחות ממה שמושקע בזכות הפלשתינים למדינה, מה שקראו פעם שלום - היינו יושבים מתחת לגפן ולתאנה. במקום סיכון עצמנו במדינה פלשתינית "כדי לשמור על רוב יהודי", צריך לעשות הכל כדי להביא עוד יהודים למדינת היהודים. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו