מחשב מסלול מחדש

במשך שנים התגאיתי בכך שמעולם לא התברברתי. היה לי כישרון ניווט מולד. אבל השבוע אני משתחרר מאשפוז של יותר מארבעה חודשים בבית לוינשטיין - כמעט חצי שנה בסך הכל - וזה הזמן להיזכר איך זה קרה בפעם הראשונה, כשה־GPS האישי שלי הכזיב. זה קרה ביום שבו הגעתי לפה, זמן לא רב אחרי שחטפתי שטף דם במוח.

אמבולנס העביר אותי מאיכילוב, כשאני שוכב בתוכו ומנסה, על פי תנוחתי (הראש היה לכיוון הנסיעה) ולאור משך הזמן שבו הגוף שלי נמצא בכיוון מסוים - להבין היכן אני נמצא. לא ראיתי את הנוף; ובכל זאת, הייתי בטוח בקביעותיי כיוון שבמשך שנים ה־GPS שבראשי מעולם לא איכזב.

ידעתי שאנחנו נוסעים צפונה, עם סטייה קטנה לכיוון מזרח. היה לי ביטחון עצמי ביכולתי להבין היכן אני, כיוון שמעולם - אבל מעולם - לא התברברתי. נהגתי בין כפרים זניחים בטורקיה ובעיירות נידחות באיטליה; שוטטתי במקומות שלא מסומנים על המפות, ולא קרה אפילו פעם אחת שלא ידעתי בדיוק היכן אני נמצא. תמיד צדקתי, ללא יוצא מן הכלל, ה־GPS הפנימי שלי עבד היטב ומעולם לא טעה. 

אבל הפעם, אחרי שטף הדם במוח - זה קרה.

כשהגעתי לבית לוינשטיין ברעננה, לא היה לי ספק שהנהג התברבר, והביא אותי למקום אחר לגמרי. התחושה היתה חזקה וברורה, ולא היססתי לחלוק אותה עם אחרים, שמשום מה לא הסכימו איתי וטענו בעקשנות שאני בבית לוינשטיין.

אני חושש כי התחושה הזו, של אובדן 

ה־GPS  הפנימי, היא גם מה שחוו כמה מחבריי, שאף הם כנראה חטפו את הפיצוץ בצנרת הדם במוח. למרות שהאמבולנס הביא אותם למזרח התיכון, שבו לאחרונה רווחת סצנת עריפת הראשים על שפת הים, הם בטוחים שהם שרועים על שפת אגם בשווייץ.

בניגוד לאותם חברים, כעבור זמן מה, אני הבנתי היכן אני נמצא, ובעזרת המרפאות בעיסוק חזרתי לשבת ליד ידידו הטוב של האדם (המחשב). חוץ מכמה משחקי היגיון שהמחשבים סיפקו, גם חזרתי לכתוב.

אלה הנורמות שלנו

השבוע הסבירו לנו שיחסית לגודלה של ישראל, הסיוע שנשלח לנפאל היה הכי משמעותי. זה נכון, אבל יחסית לגודלנו, אנחנו גם מטיילים בעולם יותר מכל אומה אחרת. אנחנו גם דואגים לאזרחינו המטיילים בחו"ל יותר מהמקובל בעמים אחרים ובמדינות אחרות - וגם את העמים המקומיים אנחנו מצילים. 

זו סיבה לגאווה. אכפת לנו יותר מאחרים. אנחנו שולחים מטוסים ובתי חולים מתקפלים ורופאים וחיילים ויחידות שמתמחות בחילוץ מההריסות; זה לא משתלם - אבל אנחנו לא עושים חשבון. כך זה צריך להיות; רק כך המוניטין של החיילים שלנו יישמר. וגם אם לא ייתנו להם קרדיט על האנושיות וההשקעה, די בכך שאנחנו יודעים שנהגנו באנושיות, מעל ומעבר.

עם זאת, הגבול המוסרי דק. למה שכל ישראלי שנוסע לבלות בהרי צ'ינצ'ילה, יכול להיות מסוגל לשלוח להורים קריאת עזרה בווטסאפ, ואם אין לו מיץ סחוט טרי גם ידרוש מסוק עם כוח חילוץ של 669? ובכל זאת, איזו עוד מדינה תשלח רופאים במדים כדי להציל פגים שנולדו בהליך הריון פונדקאי?

הצעירים הישראלים בנפאל חזרו וסיפרו על עימותים עם התושבים המקומיים, על רקע ההשקעה העצומה של המדינה בחילוצם של ישראלים שנקלעו לצרות. נפאלים היכו ישראלים שזכו למזון ולמים, וכוח חילוץ הגיע לעזור דווקא להם. 

ההשקעה של המדינה בחילוץ ישראלים מעבר למקובל בעולם, היא ביטוי לנורמות שלנו שמייחדות אותנו, והן עוררו כעס אצל מי שראו את מסוק החילוץ ממריא עם הישראלים כאשר הם עצמם נידונו להישאר באזורי הסכנה והמפולות. אבל ככה אנחנו רגילים, וזה מה שמייחד אותנו. לא כדאי לנסות לשנות את האופי הלאומי הזה, שדורש לשלוח ג'מבו עם כוח חילוץ ובית חולים צבאי לכל ישראלי שנתקע בשירותים של הילטון־מומבאי, והסוללה של הטלפון שלו התרוקנה בדיוק כשאמא שלו לחוצה לשמוע את קולו. אנחנו שונים. וזה בין השאר מה שמחזיק אותנו במזרח התיכון.

השאלה היא אחרת: האם לא כדאי לשנות את הנורמה שלפיה לאחר שסיימו להילחם בעזה, צריכים הצעירים שלנו לנסוע למלחמה בנפאל ובדרום אמריקה? למה לנסוע דווקא למדינות עולם שלישי שבהן כל אתגר של הטבע מסתיים באלפי הרוגים, ובנפאלים רעבים שזורקים אבנים על הישראלים? למה שמשוחררי צה"ל לא יסתפקו באבנים שהם חטפו כשלבשו מדים? ומה רע באגמים הציוריים של צפון איטליה? נו, מי יהיה הראשון שיפתח את הטרנד של איטליה אחרי הצבא?