בשבוע שעבר בלוגר רכילות מוכר העלה פוסט לבלוג שלו תחת הכיתוב "צפו: שוטר מג"ב בועט בילד פלשתיני". את אותו פוסט הוא כמובן שיתף בפייסבוק, והתגובות הסוערות לא איחרו להגיע משני צידי המתרס. בתרבות שניזונה מברומטר הרייטינג, אין ספק שלצד ידיעות צהובות על אביבית, על ליהיא ועל שאר הגיבורים תוצרי הריאליטי שלנו, גם תמונות של חיילים מכים מצליחות להצית אש. גם אם מדובר בסרטון מגוחך של ארגון בצלם, שבו לא רואים דבר וחצי דבר מהסיטואציה שבה נמצאו החיילים, הרי יש לו מקום גם בבלוג רכילות - מה שיותר רייטינג, יותר טוב. בעידן שבו מילת המפתח ברשתות החברתיות היא "אנגייג'מנט", פוסט מעורר שנאה כגון זה יעשה את העבודה פלאים וילהיט את הרוחות בדיוק במידה הנכונה. כל קשר בין בלוג רכילות לאייטמים פוליטיים-מדיניים-ביטחוניים הוא מקרי בהחלט - עד שנכנס פקטור הרייטינג לתמונה, והבלוג, בסופו של יום, צריך למכור. מה שיותר צהוב, פולשני ומזעזע - יותר טוב. רצוי שיוגש במצב וול-דאן, עשוי ומוכן למאכל לקוראים. אין צורך להעמיק בבדיקת העובדות, רק שיהיה מוגש במצב אינסטנט מהיר לעיכול. כמי ששירתה בצבא כלוחמת בחברון אני יכולה לספר כי לא פעם שלחו ארגוני זכויות האדם השונים ילדים קטנים כדי לבדוק את גבולות החיילים, ולו בשביל להשיג עוד סרטון בומבסטי שירוץ חזק ביו-טיוב. פעם זה לבקש מהילדים לשחד את החיילים בכסף מזומן שקיבלו, אחר כך לבקש מהם להתגרות בנו, בשעה שהם מתחבאים באחד הבתים ומתעדים את תגובתו של החייל האכזר במדים. אני לא מצדיקה חלילה שום התנהגות אלימה כלפי אותם ילדים, אבל אני כן דורשת מאנשים תבוניים, אזרחים שחולקים איתי את אותה אדמה ושירתו לצידי כתף אל כתף בצבא, לחשוב פעמיים לפני שהם משתפים כל סרטון שמציג את חיילי צה"ל כאכזרים חסרי לב ועושים לנו נזק בל יתואר בגיזרה הבינלאומית בכך שהם מפיצים תמונה המציגה מציאות מסולפת ומעוותת. לפני כשבועיים זכה משרד הפרסום באומן-בר ריבנאי בחמישה אריות זהב בפסטיבל הפרסום השנתי בקאן על הפרויקט שלו "קשרי דם", שנעשה כדי לקרב בין הציבור הישראלי והציבור הפלשתיני. מטרת הפרויקט, שנעשה בשיתוף מרכז פרס לשלום ופורום המשפחות השכולות, היתה ליצור בנק דם משותף שישמש את שני הצדדים ובכך יביא לקירוב ביניהם. הקמפיין שבר את כל שיאי הזכיות של משרד ישראלי בתחרות היוקרתית וגם העניק לו את פרס האו"ם בפסטיבל ניו יורק במאי השנה. מסופקני כמה מכם שקוראים את השורות האלה עכשיו שמעו בכלל על הקמפיין. בצד הקמפיין הזה יש עשרות פרויקטים של ארגונים כאלו ואחרים שמטרתם להביא לקירוב בין שני העמים, ואף אחד מהם אינו זוכה בחשיפה. לא כי הם אינם חשובים, פשוט כי הם אינם מביאים רייטינג. אף אחד אינו רוצה לשמוע על תקווה לשלום, הרבה יותר סקסי להראות חיילים במדים נוהגים בברוטליות. המציאות שמוצגת לנו מעל דפי העיתון ובמרחבי הפייסבוק תהיה גם זו שתעצב את השקפת עולמנו, תזרע בנו שנאה וכעס או שתמלא אותנו בתקווה.