המתמחים: על מה אנו נאבקים

לפני שבחרתי ללמוד רפואה שוחחתי עם רופאים על המקצוע. כולם אמרו לי "אל תעשה את זה". הם סיפרו לי על שנות הלימודים הארוכות, שנות ההתמחות הקשות, הלילות הארוכים בלי שינה וקשיי הפרנסה. בצעד אופייני לבחור צעיר התעלמתי. נרשמתי לבית הספר לרפואה. 15 שנה לאחר מכן, כשאני מסתכל על בתי התינוקת וחושב מה תבחר לעשות כשתגדל, אני מאחל לה שתהיה חכמה מאביה ותבחר בדרך פשוטה יותר.

הטיפול בחולים הוא זכות גדולה והוא מעניק לחיים משמעות ששום מקצוע אחר לא יכול לתת, אבל לעיתים קרובות המחיר האישי שמשלמים על הבחירה כבד מנשוא. בשמונה השנים האחרונות ביליתי מאות לילות ועשרות סופי שבוע בעבודה בבית החולים, הרחק ממשפחתי ומחבריי. טיפלתי באלפי חולים וליוויתי, לצערי, מאות אל מותם.

שנתיים לאחר שהפכתי לרופא מומחה ושנה לאחר שהתחלתי בהתמחות על, אני מבצע כל חודש שתי תורנויות מיון מלאות של 26 שעות, שבמהלכן, לא נעים להגיד, אין לי זמן ללכת לשירותים. זאת נוסף על שבע הכוננויות שבהן אני מגיע לבית החולים בלילות ובסופי שבוע. גם כשאני בא סוף סוף הביתה - הטלפון אינו מפסיק לצלצל. למרות כל זאת, כדי להתפרנס אני נאלץ לעבוד בעבודה נוספת מחוץ לבית החולים. עם יותר מ-300 שעות עבודה בחודש אני מצליח לראשונה בחיי לסיים את החודש בלי להזדקק לעזרה מהוריי. חבריי ואני בחרנו להקדיש את חיינו לטיפול בחולים, אבל המדינה מנצלת אותנו והופכת את העבודה שלנו בבתי החולים ל"תחביב" שאי אפשר להתפרנס ממנו.

בשבועות האחרונים אנו מסתובבים בתחושת מועקה. ההסתדרות הרפואית והאוצר חתמו על הסכם קיבוצי המחמיר את תנאי העבודה שלנו הקשים ממילא, וזאת למשך תשע שנים. ההסכם החדש מנציח את מבנה השכר המעוות של הרופאים ומאלץ אותנו להתרוצץ בחיפוש אחר פרנסה מחוץ לבית החולים. התוספת הריאלית לשכר של רובנו תהיה זעומה. ההפרשות לפנסיה יוסיפו להיות כאלה שלא מאפשרות להזדקן בכבוד. בנוסף, ההסכם מאלץ אותנו להמשיך לבצע תורנויות עד גיל 47.

לאחר שהשתיקו את קול המתמחים במהלך המשא ומתן על ההסכם, יותר מ-1,000 הודיעו כי אינם מוכנים להמשיך לעבוד בתנאים הנוכחיים, והגישו מכתבי התפטרות. ראוי היה כי הממשלה תשאל כיצד קורה שקבוצה איכותית שבחרה לייחד את חייה לעזרה לזולת נוקטת צעד כה קיצוני. במקום זאת פתחו באוצר במערכה תקשורתית ומשפטית נגד המתמחים בתוך שהם מנסים להציג את הרופאים כקבוצה תאבת בצע. המתמחים היו מוכנים לתת למדינה הזדמנות אמיתית להגיע לפתרון המשבר, אך ההצעה היחידה שהם קיבלו מפקידי האוצר היתה קבלת תשלום נוסף עבור עבודה נוספת, מעבר לזו שהם מבצעים ממילא. המדינה פנתה פעמיים לבית המשפט כדי למנוע מהמתמחים את זכותם הבסיסית - לסרב לעבוד בתנאים שכאלו ולהתפטר. ובכך הפכה אותם לעובדי כפייה של ממש.

המתמחים נאלצו לשוב לעבודה בהוראת צו בית משפט, אך המשבר שנוצר רחוק מפתרון. האמת הקשה היא שהאוצר והמדינה אינם מעוניינים בחיזוק מערכת הבריאות הציבורית. מי שמועל באמון הציבור הם לא הרופאים, אלא אנשי אגף התקציבים שבמשך שנים חונקים את מערכת הבריאות. ההשקעה הלאומית בבריאות בישראל היא מהנמוכות במערב, ואילו ההשקעה הפרטית ברפואה בארץ (הכסף שיוצא ישירות מהכיס שלכם) עולה והיא מהגבוהות במערב. כך נוצרת בהדרגה מערכת רפואה נפרדת לעשירים ולעניים.

המתמחים, מוכשרים וחרוצים שיכלו לבחור ללמוד בכל פקולטה שרצו, ימצאו בסוף את מקומם מחוץ למערכת. הפוליטיקאים והפקידות הבכירה יוסיפו לקבל רפואה פרטית בחינם. המפסיד הגדול יהיה הציבור שייאלץ לשלם כסף רב תמורת רפואה פרטית. אלו שידם לא תהיה משגת יעמדו מול שוקת שבורה. רפואה ציבורית טובה עולה יותר מגביע קוטג', אך חשובה בהרבה. כשהציבור יבין זאת, זה יהיה מאוחר מדי.

הכותב הוא רופא, מתמחה ביחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו