מבחינה עקרונית, יש מקום לדון בעצם קיומן של ישיבות ההסדר. רבים וטובים סבורים כי על "האחים הכתומים" לשרת ככל חייל אחר. השירות "דה-לוקס" אינו ראוי. אך אהוד ברק לא טען כך ולא העלה עתה את הנושא לדיון, ומכל מקום יש להקדים לו את ההשתמטות הסיטונאית של חובשי הספסלים בישיבות החרדיות משירות בצה"ל. להפך, ברק מדבר בשבחם של ה"ביינישים", כפי שנקראים חיילי ההסדר הממלאים את שורות היחידות היותר קרביות ובית הספר לקצינים. הם רצויים וברוכים גם אם לאחרונה צצו כמה גילויי התנהגות בעייתית בקרבם. בעיקר הצדק עם שר הביטחון והרמטכ"ל גבי אשכנזי, אשר אינם מוכנים לפקד על חיילים על-תנאי עם היתר אנטי דמוקרטי לסרב לפקודה חוקית מבית מדרשו של הרב אליעזר מלמד. הר הברכה הופך ל"קללת הברכה" אם מתנים את ביצוע הפקודה באישור מלמד. אך שר הביטחון וסגנו מתן וילנאי מיהרו לדחות את נוסח הפשרה שהגישו הרב חיים דרוקמן ועמיתיו, וזו היתה שלילה נחפזת מדי. נכון שהנוסח שהציעו רבני ההסדר אינו מספק. נאמר בו כי הם שוללים כל הפגנה פוליטית בצה"ל מהסוג שנגלה בחטיבת כפיר, וזה חשוב בעיקר מפני שגם הרב מלמד, שהפך סלע המחלוקת, מוכן לצרף את חתימתו. אך הרבנים אינם שוללים את סירוב הפקודה אלא מתעלמים ממנו, ונושא זה יהיה הבעיה העיקרית ביום הפקודה. לפיכך יש מקום לנהל משא ומתן רגיש ומעשי ומיידי ומהיר, ולשכוח את היתרונות האינטרסנטיים שיכולים שר הביטחון מזה והרבנים מזה להפיק ממחלוקת מיותרת, שתלך ותחריף ביניהם. על הרב דרוקמן בעל הכוונות הרצויות וחבריו להבין כי אין להשלים עם סירוב למלא פקודה. אבל על ברק לנהל משא ומתן על יסוד הנוסח שהוגש לו מטעם הרבנים ולחתור לתיקונים, ולא לדחותם על הסף. ויש גם צורך לדון בקידום הצעת החוק של אפי איתם, אריה אלדד וציפי חוטובלי, שתשחרר את צה"ל מן החובה לפנות יישובים, אם אכן תתקבל החלטה כזאת.