זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלי מתכתב כבר 40 שנה עם אוקטובר 1973. הוא מובהק והוא נוכח ולא התערפל, להפך. מתברר שבני 4 זוכרים. במיוחד אם זאת המלחמה הראשונה שלהם.
הייתי בת 4 פחות חודש ואני זוכרת איך נשענתי על סורגי המרפסת של דירת השיכון החולונית, מסתכלת מטה לעבר החניה ומעלה אל קצה הרחוב ולא מבינה מה קורה. צעקות רמות של "תכבו את האור" מתוך מגאפונים של הג"א פילחו את הדממה המבוהלת של השכונה, ומכוניות סוסיתא שפנסיהן צבועים בשחור הפכו את מגרש המשחקים שלי למגרש אימה מואפל. ואני שאלתי כל העת "למה?" - למה לכבות את האור? ולמה אין חלב? ולמה אמא תלתה בדים שחורים על כל החלונות? ולמה לא חוזרים לגן יהודית? ולמה סוזי השכנה בוכה? ולמה אסור לרדת למטה?
אני זוכרת את השאלות, הן צרובות חזק בזיכרון, אבל איני זוכרת אילו תשובות קיבלתי. אני רק זוכרת את "אמא פה, לא לפחד!" וחיבוק אמיץ, כמעט חונק, שהרחיק מאיתנו את כל הפחד שאולי היה בנו.
כמו כל זיכרון ילדות, אני זוכרת את המלחמה בעיקר דרך ריחות וצלילים. צעקות אנשי הג"א, רמות ומפחידות, רעש המטוסים וריח המקלט הטחוב והמעופש שחיכה לנו מופתע ולא מוכן. אני זוכרת היטב איך סירבתי להיפרד משמיכת הפלנל המשובצת שלי, שנמצאת עד היום בבית אמי, ואיך היא השאירה אותנו בקומה השנייה ורצה שוב הביתה למלא בקבוק מים. האזעקה תפסה את ניצה השכנה באמצע המקלחת והיא רצה למטה מייבבת בבכי, לגופה רק מגבת וראשה מדיף ריח שמפו שלא הספיק להישטף.
אני זוכרת היטב את שידורי הרדיו המשובשים ואת הדפיקה בדלת שבאה לקרוא לאבי למלחמה. הוא כבר היה במדים ובנעליים צבאיות, עם ריח חריף וראשוני שלא היכרתי עד אז. וכל הזמן בחלל האוויר המילים שלא הבנתי: "מלחמה", "הג"א", "גולדה מ־איר" (במלעיל), ולי לא היה שמץ של מושג מה קורה, אבל אמא אמרה לא לפחד, אז לא פחדתי. חיכיתי לחזור לגן ולהכין קישוטים לסוכה, שכבר לא נבנתה באותה שנה.
בימים שאחרי התנגן ברדיו "לו יהי" ללא הפסקה. גם בתור ילדה השיר הזה בעיקר העציב אותי. דווקא האופטימיות והנחישות של "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה", ששר יהורם גאון, דיברו אלי. האמנתי לו מאוד.
אבל לא רק שהבטחתו הופרה. 40 שנה אחרי, לכל אחד מילדיי צרוב בזיכרון זיכרון המלחמה הראשונה, והאזעקה הראשונה והחדר האטום, גם אם היה ערוך ומאובזר וריחני. גם בו ישבה אמא מבוהלת וחסרת תשובות, שחיבקה חזק, כמעט חנקה, ואמרה: "אמא פה, לא לפחד". והאמא הזאת הפסיקה להבטיח. כי היא לא יודעת מתי תוכל לקיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו