עשרות שנים עבר הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, לפני התיבה בימים הנוראים. תפילותיו הניעו לבבות רבים. לא איכותם המוסיקלית של הניגונים, אלא היותם יוצאים מלב כן ואמיתי, נשבר ונדכה ונכנסים אליו, היא שמשכה מאות ואלפים לשמוע את תפילתו. ולא פחות מכך, היו אלה השתיקות שבין הניגונים, רגעים של חסד.
שתיקות מהדהדות, מסוף העולם ועד סופו. "הבן יקיר לי אפרים", היה פוצח ברון, "אם ילד שעשועים". ואז, באחת, נשבר הקול לרסיסים, נחנק, נשנק, מומלח בדמעות מכמירות לב. רק גיוס כל כוחות הנפש, לאחר כמה שברירי שניות, היה מאפשר לו להמשיך: "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
למתבונן מן הצד היתה עשויה ההפסקה להישמע כתרגיל של חזנים, כיצירת מתח לקראת הקרשנדו. אך מי שהכיר את הרב עמיטל ואת תולדות חייו ידע שברגעים אלה ממש מתנהל בתוככי ליבו קרב מכריע, גורלי, שבין הנעקד לעוקדו: הניתן עוד לומר "זכור אזכרנו עוד" ו"אתה בחרתנו מכל העמים" אחרי אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה? האפשר לשיר "אהבת אותנו, ורצית בנו" אחרי עקידתם של "שמונה נסיכי אדם", תלמידי הישיבה שעלו בסערה השמימה במלחמת יום הכיפורים? ואיך יעלה הבן אל אביו בתפילה, והנער - תלמידו־אהובו - איננו עימו?
הרב עמיטל היה מאמין גדול לפני השואה ומלחמת יום הכיפורים, ונותר כזה גם לאחריהן. אך כאיש אמת לא הפסיק לשאול. ושתיקותיו בעניין זה גדולות היו מדיבוריו. כלפי חוץ כהתה עוצמת הבכי עם השנים. גם הזיכרון ניטשטש מעט. אך כאיש אמת, השונא את הזיוף ומתעב את השקר, גם ואולי בעיקר בעבודת ה', לא נחה דעתו מעולם ולא שבה למנוחתה. כל ימיו תיעתע בשבילים, נע ונד בין העוקד לנעקד. בין אהבתו לקב"ה ולתורתו לבין עבדיו הנעקדים על קידוש השם. באושווינצ'ים ובברגן בלזן, במעוזי התעלה ובעמק הבכא.
עיון בתורתם המיוחדת של הימים הנוראים מלמד שהתהייה והתעייה בשבילי האמת מעיקרה של עבודת ה' הן. אחת הדרשות הידועות המיוחדות לימים אלה דורשת עליהם את הפסוק "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". ואימתי הוא "קרוב"? בין ראש השנה ליום הכיפורים.
אכן, עיון בעולמה של תורת ישראל מלמד כי ל"קירבה" זו יש תנאי מקדים. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". רק הקורא "באמת" זוכה להתקרב ליוצרו, ששונא שקר הוא, וחותמו אמת.
מספרים על אחד מגדולי החסידות שבתום תפילת הימים הנוראים היה נותר על עמדו, רועד ומזיע ואומר בקול שבור: "אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע".
הימים הנוראים הם אכן נוראים. "נוראים" במשמעות של שגב והוד, של יראת הרוממות. אך גם "נוראים" בשל הצורך להתמודד עם האמת של עמידת הנעקד מול העוקד.
נישא לבבנו אל כפים, אֶל אֵ־ל בשמיים, ובפינו תפילה אחת קטנה. "ואני - תפילה". שתהא זו תפילתנו שלנו, לא של מישהו אחר, היוצאת מלב, כנה, פשוטה, ישרה. שנדע להכות על ליבנו שלנו, ולא על חזהו של הזולת.
"וטהר ליבנו".
"לעבדך".
"באמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו