השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "ראה". הפרשה מתמודדת עם האתגר המרכזי הצפוי לעם ישראל עם כניסתו לארץ, הוא המפגש עם התרבות האלילית. זה ברור ומובן שהעמים הכנענים עבדו לפסלים, הקימו מזבחות ומצבות, שבהם קיימו את פולחניהם. כשעם ישראל יתיישב בארץ הוא יפגוש מהר מאוד את עובדי האלילים הללו.
וכך ציוותה התורה בפרשתנו: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים", אך מה עושים עם התרבות שאליה ייחשפו בני ישראל? פסלים ומזבחות אפשר לשבור ולהשמיד, אך את הרוח אי אפשר לגרש במקלות ובכוח. לא יהיה אפשר להתעלם מנביאי השקר, מהקוסמים ומהכשפים שיפגוש העם עם כניסתו לארץ. מנהגים שונים ומשונים כגון לשרוט בבשר הגוף לכל אורכו ולעשות קרחת, הם רק חלק מהביטויים להבעת צער ומצוקה. אלה ואחרים יהיו חלק משמעותי מהתרבות שאותה יחוו. במנהגים אלה לא קיימת מובהקות אלילית כמו במעשה הפסלים, אבל הם חלק משמעותי מהתרבות שאותה יצרה העבודה הזרה שהיתה בארץ באותם ימים.
התבוננות על פסוק קטן אך רב משמעות ועומק יכולה אולי להעניק לנו מבט חדש על נושא עבודת האלילים. הפסוק אומר: "בנים אתם להשם אלוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". הנימוק הפורמלי לאיסור החיקוי של תרבות כנען, שככל הנראה דגלה בעשיית קרחות ובשריטות, הוא כי אנו בנים של אלוקים. בצדק נשאל: "ומה בכך? מה הקשר בין היות האלוקים אוהב אותנו לכך שאסור לנו ליצור את השריטות הללו בגופנו"?
חכמינו הציעו כמה הסברים להבנת החיבור בין הציווי ונימוקו. יש שראו באיסור לקרוח קרחה רצון להימנע מפגיעה ביופיו של האדם וזאת בשל הטעם כי אנו בניו של האלוקים, ולכן לא נאה לנו לפגוע בכבודנו באשר הוא כבודו של האלוקים. מנקודה זאת יוצא שלא ראוי לאדם שהאלוקים כל כך אוהבו (כאילו היה בנו של מלך) לפגוע חיצונית בגופו, שמסמל יותר מהכל את תעודת הזהות של הבורא.
לעומתם, יש הרואים את האיסור כמכוון לאנשים הנמצאים בעת צער על יקירם שהסתלק מהעולם. הביטוי המיידי לכאב הוא הפגיעה בגוף האדם, כיוון שהאדם חש שהוא נידון לסבל נוראי בשל מות יקירו והוא ממשיך את נשיאת סבלו על ידי שריטות וקרחות. לנוכח התחושה הזו, מבקשת התורה ללמד אותנו את ההפך. מכיוון שאנחנו בניו של האלוקים, אנו מאמינים שהכל נועד לטובתנו, ממש כמו שילדיו הקטנים של אב סומכים עליו ועל אהבתו אליהם. גם כאשר נראה כאילו הוא מציק לנו או מכה בנו, עדיין אנו מאמינים כי כוונתו שהכל יהיה לטובה.
* * *
אם כך, מה תורמת המחשבה הזו? כיצד היא משיבה למהותה של התרבות האלילית?
מתברר שעבודה זרה אינה רק אמונה פולחנית בפסלים ובאלילים. מעבר לכל גורסת היא כי האדם נתון לסוג של קפריזות מהצד האלילי, כשכל העולם פועל על פי שגיונותיו ואין יחס אמיתי בין האדם ובין אלוקיו. האדם שרוי במאמץ מתמיד לפייס את האלילים, אבל הוא יודע כי אין הם בהכרח מתחשבים בו.
תפיסת תורתנו היא הפוכה בתכלית. האלוקים אוהב את בניו וחפץ בטובתם. העיקרון שאמור להנחות את העם לאורך כל הדרך, בייחוד ברגעי משבר וצער, הוא ההכרה כי הקדוש ברוך הוא מכוון הכל לטובת האדם והעולם, גם אם הוא אינו חש בכך בכל רגע. בכך נקבל את ההצדקה המוסרית והנפשית לא ללכת אחרי כל מיני מתווכים, מכשפים וקוסמים, בין האדם לבין אלוקיו, שהרי האלוקים אוהב את בניו ואין להם צורך באלו הקוסמים.
גם כשמתרחש אירוע מצער אין סיבה לשרוט את הגוף, כיוון שעמוק בפנים אנו יודעים שהאלוקים מכוון לטובה. הנכס הגדול ביותר שניתן לכל אדם הוא היותו אהוב. כולנו רוצים להרגיש כך בחברה, במשפחה או בסביבת העבודה. את ההבטחה הזו מבטיחה לנו התורה מפיו של בעל הבית של עולמנו. כולם אהובים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו