ההחמצה ההיסטורית של ביידן היא האות לתחילת מפלתו

אחת המוסכמות המושרשות ביותר, והמופרכות ביותר, בתחום הפוליטיקה האמריקנית היא האמונה הרווחת, ולפיה "העם הבוחר" מעצב את הכרעתו האלקטורלית על יסוד שיקולים מהמרחב הקרוב ביותר לתודעתו, לרווחתו ולאמונות הליבה שלו, המעוגנים בעיקרם במישורים הכלכלי, החברתי והתרבותי.

ואולם, ההיסטוריה האמריקנית ממחישה שוב ושוב שהתמונה בפועל מורכבת הרבה יותר ומצביעה על כך שלסוגיות חוץ וביטחון יש לעיתים משקל מכריע בהצבעה בקלפי, בעיקר כשהן מתקשרות על ידי ציבורים רחבים למעמדה הבינלאומי של ארה"ב כמעצמת על, לדימוי שהיא מקרינה וליכולתם של מנהיגיה להפגין כושר מנהיגות והשפעה. זאת, תוך שימור האתוס המכונן של היותה מגדלור ערכי ומוסרי, המעניק השראה ותמיכה לאומות ולחברות הנלחמות על חייהן נגד "ציר הרשע" וההרס.

כך, למשל, לא היסס ממשל הנשיא קלינטון, בגיבוי ציבורי רחב, לשגר ב־1995 כ־20 אלף לוחמים לזירת הקרבות בבוסניה, בעקבות מעשי הטבח שביצעו יחידיות סרביות נגד אזרחים בסרברניצה ובזאפה, ובמסגרת כוח מיוחד שהקימה ברית נאט"ו. התערבות צבאית זו יצאה אל הפועל למרות תמיכתה המסורתית של רוסיה במשטרו הרצחני של נשיא סרביה, סלובודן מילושביץ', שבסופו של העימות נאלץ לוותר על שלטונו, וסיים את חייו כאסיר בבית הדין הבינלאומי בהאג.

היה זה רק כאשר המעורבות הצבאית האמריקנית הפכה לסאגה מתמשכת, חסרת תוחלת ויקרה (כמו בקוריאה, בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן), הפנתה דעת הקהל מבית את עורפה למנהיגותה ולמדיניותה.

היום, שבעה חודשים לפני בחירות הביניים לשליש מחברי הסנאט ולכל חברי בית הנבחרים, מפציעה הטרגדיה באוקראינה כסוגיה מרכזית עבור רוב משמעותי של הציבור האמריקני, וכל הסימנים המוקדמים מעידים בבירור על כך שתמלא תפקיד מפתח בהפיכתה של המפלגה הדמוקרטית ממפלגת הרוב למפלגת המיעוט בשני הבתים גם יחד (סבירות שיש לה משמעות פוליטית מרחיקת לכת בכל הקשור לצמצום דרמטי של מרחב התמרון והפעולה העתידיים של ביידן).

ואכן, כל סקרי דעת הקהל מוכיחים בבירור שהבית הלבן החמיץ בצורה שלומיאלית את רגע החסד, שחיבר וגישר בין שני המחנות הפוליטיים המקוטבים כל כך בזירת הפנים - המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית, ולא השכיל לחזור במנהרת הזמן אל עידן המלחמה הקרה, שהתאפיין בקונצנזוס בין־מפלגתי רחב ומתמשך בסוגיות חוץ וביטחון.

נהפוך הוא, החל מתחילתה של הפלישה הרוסית לאוקראינה, וביתר שאת היום, כאשר מתברר ההיקף הבלתי נתפס של פשעי המלחמה שחייליו של פוטין ממשיכים לבצע על אדמת אוקראינה (ויעידו על כך זוועות בוצ'ה), ממשיך הנשיא האמריקני להיגרר בעל כורחו בנתיב של תמיכה מדינית וצבאית בנשיא זלנסקי, אולם מדיניותו ממשיכה להיות זהירה, מבוקרת ומהוססת יתר על המידה, חרף הגיבוי הדו־מפלגתי בשני בתי הקונגרס ובדעת הקהל.

הביקורת מבית ומחוץ על חולשתו של הממשל ועל הסיוע לקייב, הניתן עדיין במשורה, חוצה גבולות מפלגתיים ועשויה, בד בבד עם גל האינפלציה הגואה, לסתום את הגולל על עידן שליטתו - ולו גם הרופפת למדי - של הנשיא בשני הבתים.

הנתונים מדברים בעד עצמם. לנוכח העובדה שחבילת הסיוע הצבאי האחרונה שאושרה לאוקראינה לא כללה עדיין נשק שובר שוויון, העשוי לשנות כליל את פניה של המערכה, אין זה מפתיע שרמת התמיכה הציבורית בנשיא הידרדרה עד לשפל של 40 אחוזי תמיכה בלבד בתפקודו. גם הדרישה האמריקנית להשעות את רוסיה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בעקבות הטבח בבוצ'ה אינה אלא לעג לרש, לא יותר מאקט חלול וחסר משמעות מעשית (שלא לדבר על אופיו המוטה ונטול האמינות המינימלית של הארגון). 

במילים אחרות, לפנינו סתירה הזועקת לשמיים ממש בין המישור הרטורי התקיף והבוטה, לבין המישור המעשי החיוור והמגומגם בהתנהלותו של הנשיא ביידן. סתירה זו מציבה סימן שאלה גדול על מידת מחויבותו של הממשל הליברלי להיחלץ לעזרתם של שותפים לדרך, כולל אלה שעצם שרידותם מונחת היום על כף המאזניים.

לסיכום, נשאלת השאלה האם השאיפה למזער ככל הניתן את הסיכונים הכרוכים בהעמקת התמיכה בקייב מצדיקה התעלמות מוחלטת מהאתוס האמריקני הבסיסי? והאם הרצון להמשיך בתהליך ההתנתקות ממוקדי מתיחות ומלחמה, הדוחף כעת את הבית הלבן לחתום על הסכם אומלל נוסף עם איראן, אינו שוחק את הבסיס המוסרי של המנהיגות האמריקנית ומשאיר את הזירה הבינלאומית לכוחות אחרים, העתידים למלא את הוואקום?

בעוד שבעה חודשים יביע הציבור האמריקני את דעתו בשאלות יסודיות אלה, ובכך יסמן, ככל הנראה, את תחילת קיצו של ממשל ביידן.