קו פרשת המים: העידן החד־קוטבי הסתיים

אור ליום אתמול התרחש זעזוע טקטוני במערכת הבינלאומית, שהדיו צפויים להוליד תגובות שרשרת, שישנו באופן דרמטי את אופיו של הסדר העולמי שיסודותיו נוצקו עם קריסתה של האימפריה הסובייטית ב־1991. שכן, אם במשברים קודמים (כולל גאורגיה ב־2008, וחצי האי קרים ומזרח אוקראינה ב־2014), פעל מנהיג הקרמלין פוטין בצורה מבוקרת יחסית במאמציו לקרוא תיגר על ההגמוניה האמריקנית במרכז ובמזרח אירופה, הפעם חרג ממנהגו ויזם פלישה כוללת אל שטחה של מדינה ריבונית בנוסח המתקפה הסובייטית על אפגניסטן בדצמבר 1979.

זאת, כדי להביא למיטוטו של המשטר בקייב ולרסק בכך את ריבונותה של אוקראינה כמדינה עצמאית. בכך גלומה אמירה בוטה, כוחנית ואלימה, המאותתת שמטרתה של רוסיה אינה מוגבלת רק לשליטה על אוקראינה כולה, אלא מעוגנת בשאיפתה להלך אימים על מדינות עצמאיות נוספות דוגמת ליטא, לטביה, אסטוניה ופולין, שבעבר נמצאו בתוככי מרחב ההשפעה והשליטה הסובייטיות, אך קשרו את גורלן עם המערב.

הפעלת כוח מאסיבית זו נועדה, אפוא, לבלום תהליך זה של היטמעותן בגוש המערבי, ולאלץ אותן לנקוט אוריינטציה של ניטרליזם מובהק, כמו זו שאומצה מחוסר ברירה על ידי פינלנד במלחמה הקרה (פינלנדיזציה).

במילים אחרות, מדובר בקו פרשת המים האמור להיות, בעיני פוטין, הזרז במסלול הפיכתה של מוסקבה למעצמה הדומיננטית באירופה, וכך לחזור במנהרת הזמן לתקופת הזוהר שלה ככוח ההגמוני באזור, שמוטת ההשפעה שלו משתרעת הרחק מעבר לגבולותיה של רוסיה.

כדי להבין את החלטתו של הקרמלין לסטות מ"הצופן התפעולי" ההתחלתי שלו, מן הראוי להפנות את הזרקור אל מעצמת העל האמריקנית, שחולשתה ומחדליה בעיראק, בסוריה ובאפגניסטן העניקו לשליטה של רוסיה את חלון ההזדמנויות להרוס, באבחה אחת, את המסד שעליו התבססו נורמות ההתנהגות הלגיטימיות בעולם בן זמננו.

באופן ספציפי, שאיפתו של הקרמלין "להחזיר עטרה ליושנה" ולאתגר את הסדר העולמי והאירופי הקיים הפכה בהדרגה מיעד של חזון ארוך טווח למטרה ממשית שבהישג יד ככל שהתבררה יותר ויותר חולשתו המדהימה של הנשיא ה־46, שמיום שהושבע גנז לחלוטין את האופציה הצבאית של שימוש ב"עוצמה קשה" ככלי באסטרטגיה האמריקנית.

התכנסותה של ארה"ב בתוך עצמה והתכחשותה לתפקידה המנהיגותי הן שהניעו את היריב הרוסי לעוט על הטרף אשר לו ארב זה מכבר באוקראינה.

העובדה שסיבוב הסנקציות הראשון, שעליו הכריז הבית הלבן, היה חלבי למדי, העניקה לקרמלין את "האור הירוק" להמשיך בתוקפנותו ואף ליזום מהלכי הסלמה נרחבים וברוטליים. גם נאומו של ביידן לאומה שלשום, שבו השית על מוסקבה חבילת סנקציות במישור הבנקאי והפיננסי, היה רחוק שנות אור מלשדר נחרצות ונחישות אל מול האיום המחריף.

פירמידת העוצמה התהפכה

יתרה מזאת, בניגוד קוטבי למנהיגות הבוטחת שהפגין העיט האמריקני שוב ושוב בתקופת המלחמה הקרה, כאשר הצליח לגייס את שותפותיו לנאט"ו למהלכי בלימה נועזים (דוגמת הפעלת הרכבת האווירית במשך כשנה, ששברה לבסוף את המצור היבשתי, שהטילה בריה"מ על מערב ברלין ב־1948), הפעם התהפכו היוצרות, ונראה שקודקודה הנומינלי של פירמידת העוצמה העולמית נגרר בעל כורחו לנקוט צעדי ענישה מסלימים על ידי כמה, לפחות, משותפיו האירופים כמו בריטניה בהנהגתו התקיפה של בוריס ג'ונסון, וכמו מנהיגות האיחוד האירופי.

לפיכך, אף שביידן הכריז אמש על חבילה נוספת ונרחבת של סנקציות חריפות וכואבות, נשאלת השאלה אילו מנופי לחץ ואכיפה אפקטיביים נוספים ייוותרו בצקלונו של ההגמון הדועך.

העיט הפך לחיית מחמד

אכן, חלפו הימים שבהם מעצמת העל היחידה הובילה בבטחה קואליציה מלוכדת שפעלה בהצלחה בסרביה, בבוסניה ובלוב. לפיכך, מתבקשת השאלה אם לנוכח הפיכתו של העיט לחיית מחמד לא יתפתה הקרמלין ליזום מהלכים שאפתניים עוד יותר וינסה להחזיר את אירופה היישר לתחילתו של עידן המלחמה הקרה, שבו שלט ביד ברזל על מדינות הלוויין שלו במזרח ובמרכז אירופה? ימים יגידו. מכל מקום ברור שהגיעה השעה עבור היושב במשרד הסגלגל לקום מן הקרשים ולהפגין מנהיגות בטרם יהיה מאוחר מדי.