במבט ראשון, החלטתו של הנשיא ביידן להחזיר הביתה עד תום שנת 2021 את 2,500 החיילים האמריקנים המוצבים עדיין בעיראק, מצטיירת כהחלטה הגיונית מנקודת ראות פוליטית פנימית. אחרי ככלות הכל, מדובר בהבטחת בחירות של הנשיא ה־46, ובמחויבותו להביא לסיומה טרגדיה אמריקנית ממושכת.
זאת, שנה ורבע לפני בחירות הביניים לקונגרס, המוגדרות באופן מסורתי במערכת הפוליטית האמריקנית כסוג של משאל עם, לגבי תפקודו ומידת הצלחתו של היושב במשרד הסגלגל בקידום סדר היום שאותו הציב בפני העם הבוחר, ערב הבחירות לנשיאות.
שכן, המלחמה שיזם הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב־2003 כדי למוטט את משטרו הרצחני של סדאם חוסיין, ולהביא לבגדד את בשורת הדמוקרטיה המערבית, הפכה עד מהרה למסע במדבר שכולו אשליות, תסכול ומפח נפש.
לא זו בלבד שלא היה בו כדי להצמיח תהליכים ומוסדות דמוקרטיים ברוח המורשת האמריקנית, אלא שבפועל, הוא התניע את התהליך האלים והכאוטי של התפרקות האומה העיראקית למרכיביה האתניים והדתיים השונים והלעומתיים זה לזה; ובכך העניק חלון של הזדמנות לשכנתה איראן, כדי להרחיב את שולי השפעתה הפוליטית והצבאית במדינה המשוסעת והמדממת. על רקע התנפצותן, זה מכבר, של התקוות האמריקניות המוקדמות, ניתן אפוא לראות בהתנתקות הקרובה מלב המאפליה העיראקית צעד מתבקש, שיבטיח חיסכון בחיי אדם ובמשאבים.
ואולם, דא עקא שלצד יתרונותיו הברורים של המהלך על רקע סדר היום הנוכחי של ממשל ביידן, שהמזרח התיכון הפך עבורו זה מכבר לזירה משנית, אם לא שולית, תהה זו טעות להתעלם מהשלכותיו האזוריות האפשריות, העלולות לפגוע בבעלות ברית מסורתיות ולערער עוד יותר את מאזן העוצמה והאיומים הקיים בה.
בראש ובראשונה, מדובר בהאצת תהליך השתלטותה של טהרן (באמצעות שליחיה ולווייניה) על עיראק, שכן המיליציות האיראניות עתידות ליהנות בקרוב מחופש פעולה נטול הפרעה בפעילותן על אדמתה ועל אדמת סוריה (שבה היקפו של הכוח האמריקני עומד היום על 900 חיילים בלבד). שלא לדבר על לבנון, הנמצאת אף היא בשלבי התפוררות וקריסה, מבלי שגורם מעצמתי כלשהו מעוניין להתעמת עם כוחות חיזבאללה.
לאור מצב דברים זה, נשאלת השאלה: מה יהיה עתידם וגורלם של "הסכמי אברהם", בהיעדרה של מעטפת אמריקנית תומכת ומגבה בדמותה של נוכחות צבאית במרחב והפגנת יכולת הרתעה מצידה? מה גם שהנסיגה הצבאית מעיראק עתידה להוות חוליה נוספת באסטרטגיה מקיפה יותר של היערכות ביטחונית חדשה הכוללת, בין היתר, את צמצום הנוכחות הימית האמריקנית בגזרת המפרץ, שעלול להעלות עוד יותר את מפלס הדאגה בסעודיה, באיחוד האמירויות ואף בירושלים.
ואמנם, מבחינתה של ישראל, האיום הגלום בנטישה האמריקנית הממשמשת ובאה הינו ברור ומוחשי. שכן, השלמתו של תהליך האיראניזציה של עיראק עתיד לחשוף אותה עוד יותר לפעילותן של המיליציות האיראניות נגדה, בעיקר בחזית הסורית. יכולתה הצבאית של ישראל לנטרל את האיום במרחב זה עלולה להצטמצם בקרוב בעקבות החלטתו של הקרמלין לשנות מיסודם את כללי המשחק בחזית זאת, ולמנוע ממנה להמשיך במהלכיה הסיכוליים אל מול האתגר מטהרן.
מאחר ש"כל אנשי הנשיא" מודעים היטב לאיום על השותפה הישראלית, הטמון ביציאתם מעיראק, המסקנה הבלתי נמנעת היא שמדובר בהחלטה מחושבת, שעיתויה נגזר מן העובדה שארה"ב ואיראן נמצאות היום בשיאו של תהליך מיקוח, שמטרתו להביא לכינונו של הסכם גרעין שני בין המעצמות, כולל מעצמת העל האמריקנית, לבין משטר האייתוללות. לאור זאת, ניתן לראות ב"החלטת הנסיגה" האמריקנית מעיראק מעין מקדמה או צעד בונה אמון כלפי איראן, שמטרתו להביא לריכוך מסוים בעמדותיו הנוקשות של המשטר בתהליך המשא ומתן.
שכן, יש לזכור שהשאיפה האמריקנית לחתום על ההסכם, ולסלול בכך את הדרך לפתיחתו של דף חדש ומפויס בין שתי המדינות, מהווה נדבך מרכזי במדיניותו של ביידן (עוד מתקופת היותו סגן הנשיא בממשל אובאמה), ומאפילה על כל שיקול אחר (אלא אם כן וושינגטון מאמינה באמת ובתמים ש"הסכם וינה" השני יצליח, באבחה אחת ובדרך פלא, להקטין את חומרת האיום האיראני על ישראל).
לפיכך, גם אם יסכים הממשל ללוות את ההסכם שבדרך בתמורה ביטחונית לישראל, ספק רב אם יהיה בכך כדי לפצות אותה על המחיר, שיהיה עליה לשלם הן בגין נטישתה את המישור העיראקי והן בגין חתימתה הצפויה על הסכם הגרעין.
לאור מצב דברים זה, כל שניתן הוא להישיר מבט אל המציאות באופן מפוכח ונטול אשליות, ולהיערך ליום סגריר, שבו תהיה ישראל חשופה בצריח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו