נרמול עם ארדואן? כבדהו ובעיקר חשדהו

לעולם לא נדע, ככל הנראה, אם פרשת אוקנין היתה אירוע נקודתי שהתבשל ביוזמת שוטר טורקי זוטר, או שמא מארב מתוכנן מלכתחילה של ארגון הביון הטורקי. לכאן או לכאן, זה הזמן להפיק לקחים.

בעקבות פרשת אוקנין, אפשר לקבוע באופן חד־משמעי כי נוצר תקדים מסוכן לביטחון מדינת ישראל. הפרשה מלמדת כי מדינות שונות עלולות לאמץ אסטרטגיית "תפירת תיק" נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע, ובדרך זו הן תוכלנה לנצל לרעה את רצונה של המדינה להגן על כל אזרחיה. למעשה, עמדה אצילית זו של מדינת ישראל נתפסת על ידי מדינות רבות כחולשה, אשר מאפשרת להן לסחוט את המדינה כדי להשיג הישגים מדיניים, חברתיים או אסטרטגיים. 

בדיעבד, ניתן לקבוע כי באמצעות הארכת המעצר וכליאת הזוג בכלא הטורקי, אנקרה השתמשה בדיוק בשיטה זו. טורקיה ראתה בזהות היהודית והישראלית כאחד של הזוג אוקנין מנגנון לחץ על המדינה. בכך, אנקרה תכננה לסגור את המעגל שבעיניה נשאר פתוח מלפני חודש ימים.

כזכור, טורקיה האשימה את המוסד בהפעלת 15 סוכנים בשטחה. אנשי החוליה, שהורכבה מפלשתינים ומסורים שלא נושאים אזרחות ישראלית, עקבו לכאורה אחרי אנשי חמאס על אדמת טורקיה - ודיווחו על מעשיהם לישראל. בניגוד לפרשת אוקנין, "פרשת המוסד" עשתה כותרות בטורקיה מקיר לקיר. כאשר באנקרה דרשו תשובות ברורות מירושלים, ישראל בחרה להתנכר. דומה כי צורת ההתנהגות הזאת נתפסה באנקרה כהשפלה מדינית. ובדיוק בנקודה הזאת, ככל הנראה, הטורקים החליטו להשתמש במעצרם של בני הזוג אוקנין כהזדמנות פז על מנת להשיג את מה שהתכוונו לדרוש ב"פרשת המוסד".

כעת, לאחר סיום הפרשה, גורמים שונים בישראל מדגישים כי ירושלים לא סיפקה שום ויתור מדיני לטורקיה. ייתכן שזה נכון, ימים יגידו. אולם השקט של התקשורת הטורקית המודפסת מלמד כי המהלך הטורקי לא תוכנן על מנת לזכות באהדת הציבור, אלא אך ורק מתמקד במשהו יותר חשוב ומוחשי בתחום המודיעיני. עצם התערבותו של ראש המוסד דוד ברנע בפרשה, והצלחתו להביא לשחרורם של בני הזוג, מחזקות את ההערכה כי מדובר בנושא מודיעיני גרידא.

אז מה צפויה טורקיה לרצות מישראל? בהתחשב במוקדי החיכוך המיידיים של שתי המדינות, יש סיכוי סביר כי הדרישות הטורקיות מתמקדות בעיקר בארבע זירות שונות: פעילויות חמאס בתוך טורקיה, והעמקת פעילויות טורקיות ברצועת עזה, ביו"ש וכמובן בבירת ישראל, ירושלים. אם וכאשר עסקה כזאת נעשתה, אזי יש סיכוי כי ישראל תסכים להפסיק לפעול על אדמת טורקיה, כולל באמצעות "עובדי קבלן".

בה בעת, סביר כי ישראל תעניק חופש פעולה מלא לעמותות הטורקיות, שמבקשות מצידן לחדור אפילו עוד יותר ביהודה ושומרון ובעזה. מתן היתר מסוג זה בירושלים יהיה טעות קשה עבור האינטרסים הישראליים, שהרי העמותות הטורקיות פועלות כבר כיום - באופן מוצהר - נגד "ייהוד ירושלים". לצד הפן ההומניטרי, קיים חשש כי טורקיה תבקש ליטול את תפקידה של מצרים בתור המתווכת בין חמאס לבין ישראל בנוגע לעסקת שבויים - ואף כדי לסיים סיבובים אלימים. הענקת מעמד כזה לטורקיה תהיה טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה.

בהתחשב בשיחת הטלפון בין הנשיא הרצוג לנשיא ארדואן מאתמול והמהלכים הפוטנציאליים, אכן יש סיכוי שפני מדינת ישראל לנרמול היחסים. אמנם נרמול על הנייר נתפס כמילה חיובית והוא נחוץ למען ביטחון ישראל, אבל מקבלי ההחלטות בירושלים חייבים להיות ערניים מול תופעות הלוואי של הנרמול עם אנקרה: דהיינו, ישראל חייבת לשמור על שלמות הברית שהיא כרתה עם יוון, קפריסין, מצרים ואיחוד האמירויות. ירושלים נדרשת להפנים כי היא כבר אינה המדינה המבודדת משנת 1948. ישראל חזקה כיום יותר מאי פעם. על כן, כל מהלך נרמול עם טורקיה הוא מבורך, בתנאי שזה יהיה נרמול אמיתי שישרת את האינטרסים המיידיים של המדינה. 

הכותב הוא מומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון