לא כיף להיות רוסי בימים אלו, תמיד הרגשתי גאווה להשתייך לעם הזה, לתרבות הזו. חגגתי ניצחונות של הנבחרת הרוסית ושל כל ספורטאי רוסי. אך בימים אלו לא כיף להיות רוסי. הסכסוך בני שני עמים כל כך דומים מכל הבחינות, אך כל כך שונים כיום ויורים זה על זה. הסכסוך הזה הגיע גם לביתי, אמנם רק בשיחות טלפון, אך החשש של סבתא שלי ושל אמא שלי הוא אמיתי.
אחותה של סבתי, לילה, גרה בקייב משנות ה־80, עוד מהפינוי המאולץ שלהם מאזור צ'רנוביל. מאז הקשר הוא בעיקר טלפוני. בתה יוליה, בת דודה של אמי, אוקראינית ואמי רוסייה. ככה עובד העולם - סבתי התחתנה עם רוסי, לילה עם אוקראיני.
טרם תחילת המלחמה המקוללת הזו, שיחות הטלפון היו מלאות אופטימיות שהמלחמה לא תתחיל - כל כלי התקשורת ברוסיה חזרו על זה שוב ושוב, ואחותה של סבתי חשבה ככה גם. בבוקר שבו החלו ההפצצות, סבתי ראתה שיחה שלא נענתה מיוליה, האחיינית שלה, וניסתה לחייג אליה - אך לא היה מענה. הדופק עלה. אמי חייגה ליוליה בדאגה שמא קרה משהו לדודה שלה. כשבקו השני היה מענה, במקום דרישת שלום הגיעו הקנטות: "אתם הרוסים ככה, פוטין שלכם ככה, הלוואי שיקרה ככה..." ועוד כמה פנינים. בתגובה אמי ניסתה להרגיע, אך מן הצד השני כבר סימנו את "האויב", הרי איפה שיש רוסי שאפשר "להיכנס" בו ולהאשימו בכל צרות החיים שלהם.
אחרי כמה ימים סבתי דיברה עם אחותה. השיחות בעיקר על היום־יום, איך ומה אוכלים, לאן רצים ומה שומעים. משני הצדדים מצטטים את מה שרואים בחדשות - שם באוקראינה ופה בארץ בערוצי התעמולה של רוסיה. מן הסתם סבתי נושכת שפתיים ומפחדת להגיד משהו לא במקום, כדי לא להרגיז. לילה בדיוק שלשום אמרה לסבתי שהחתן שלה והנכד שלה קיבלו נשקים ויצאו להילחם. "על פיסת אדמה אחת אנחנו לא נוותר", אמרה לה בכעס. לסבתי, עם דמעות בעיניים, נשאר רק לקוות שהם לא ייפגעו ושהקשר יישמר. אך לי היא אומרת בחשש, "אני פוחדת שאחרי המלחמה אנחנו לא נישאר אותו דבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו