נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ידוע כחובב מושבע של ג'ודו. אך אילו במקום להתמקצע באמנות הלחימה היפנית היה לומד לשחק שחמט, הוא היה מתוודע לעיקרון היסוד שנכון לא רק למשחק המלכים - האיום חזק יותר ממימוש האיום. כל עוד פוטין הסתפק באיומים, הוא נראה בלתי מנוצח. משניגש לממש את האיום, התמונה החלה להשתנות.
הנחת העבודה של הרוסים הייתה שהמדינה האוקראינית תתמוטט. למעשה, מאז ומעולם היה להם תסריט קבוע להטלת מרות על מדינות שכנות. על פי אותה תפיסה ותיקה, שהופעלה עוד מימי בריה"מ ונוסתה הרבה פעמים, פלישה צבאית הייתה רק מבוא להשלטת ממשלת בובות בשטח הנכבש, שתפקידה להשלים את העבודה בדיכוי. אין ספק שתועמלני הקרמלין הכינו גם הפעם תוכנית דומה. בראייתם, ההתקפה על אוקראינה הייתה אמורה להביא לפגיעה מיידית במורל, ולנטרול השלטון האוקראיני. במקומו ציפו מתכנני הפלישה להקים חיש מהר "ממשלת חירום" מנאמני רוסיה מקומיים. אין ספק שהשמות של חברי אותה ממשלה הוכנו מראש. אולי אפילו סרטוני הפייק של המוני אוקראינים שמחים ומריעים, המקבלים בפרחים את הצבא הרוסי המשחרר, היו מוכנים.
אבל אוקראינה לא נשברה תחת גלי ההתקפה הראשונים. בניגוד לתקוות הרוסיות, הצבא האוקראיני נלחם בנחישות בכל החזיתות, ומסב אבידות ניכרות לרוסים. האוכלוסייה האזרחית מפגינה עוצמה נפשית, ולא נכנעת להיסטריה. אמצעי התקשורת המקומיים ממשיכים לשדר, ונוטעים בציבור ביטחון וידיעה שהצבא נלחם ושהאויב יובס. הנשיא האוקראיני לא ברח. להפך, הוא מנהל את ההגנה על ארצו באופן מעורר הערכה.
זלנסקי קנה את עולמו במהלך ימי המלחמה הראשונים. תדמית הקומיקאי שהגיע לנשיאות במקרה - נשרה ממנו. אחרי המלחמה יבקרו אותו, בוודאי, על שניתן היה להכין את אוקראינה ללחימה טוב יותר, אבל כרגע - אפילו יריביו הפוליטיים מבית מלכדים את השורות, ומשבחים את תפקודו. על רקע הרפיסות של ראשי מעצמות המערב, זלנסקי מצטייר כמנהיג אמיתי. לא נמלט מהמדינה (אף שבמערב כבר הציעו לו מקלט), לא מתקפל תחת לחץ, מתייצב מול עמו נחוש והחלטי ומשדר עוצמה שקטה.
הלחימה באוקראינה עוד רחוקה מן ההכרעה, אך כבר ברור שהתקוות הרוסיות נכזבו. גם בשטח שנכבש על ידיהם אף אחד לא קיבל את פניהם בפרחים. המאמץ לכבוש מייד את קייב, על מוקדי השליטה וסממני השלטון שלה, לא צלח. סיירות רוסיות אמנם פועלות בפרוורים ובשכונות של עיר הבירה, אולם האוקראינים מונעים מהם עד כה את האפשרות לגרום נזקים של ממש. ובלחימה שבאזורי הגבולות, קווי ההגנה העיקריים של האוקראינים לא הובקעו. גם אם תיפול לידי צבא רוסיה עיר גדולה, או אפילו כמה ערים גדולות, לא ברור מה התועלת שיפיקו מכך. מדינה בת 40 מיליון איש החפצים בחירות ממילא לא ניתנת להכנעה.
בהיעדר הישגים צבאיים, הרשויות ברוסיה מקשיחות את הצנזורה בתקשורת, מסתירות את מספרי החללים ומדכאות ביד קשה הפגנות נגד הפלישה. אתמול הן אסרו שימוש במילה "מלחמה" לתיאור המתרחש באוקראינה. במוסקבה לא נגמלו מן המסורת של "כפרי פוטיומקין": אם המציאות אינה נאה - הבה נסתיר אותה, ויהיה בסדר. רק שהפעם, כנראה, לא יהיה בסדר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו