האם מפלגה אקולוגית תוביל את גרמניה?

האם ״הירוקים״ הגרמנים עומדים לרשום בעוד כחמישה חודשים היסטוריה ויהפכו למפלגה האקולוגית הראשונה המקבלת לידיה את מושכות השלטון במדינה כלשהי, ועוד באחת המעצמות התעשייתיות הגדולות ביותר בעולם? אם להאמין לכמה מסקרי דעת הקהל, שהתפרסמו בגרמניה בימים האחרונים, מפלגת ״הירוקים״ מובילה במירוץ לבחירות הכלליות שייערכו ב-26 בספטמבר על פני מפלגת השלטון הנוכחית, ״איחוד השמרנים״. סקרים אחרים מציבים את ״הירוקים״ במקום השני לאחר השמרנים. כך או כך, נראה ש״הירוקים״ הבטיחו את מעמדם כמפלגת השמאל-מרכז הגדולה ביותר בגרמניה, ודחקו הצידה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הוותיקה ששמרה בידיה עד כה את הנהגת המחנה הפוליטי הזה.

אין מדובר בתופעה בלעדית לגרמניה אלא בטרנד אירופי, שהתחזק בשנים האחרונות. בבחירות לפרלמנט האירופי, שנערכו ב-2019, רשמה מפלגות ״הירוקים״ את ההישג האלקטורלי הטוב ביותר בתולדותיהן, עד כה, וקיבלו 57 מ-705 כלל הצירים בפרלמנט האירופי. באוסטריה ״הירוקים״ הצטרפו לראשונה לממשלה בראשותו של קנצלר שמרני. באירלנד איפשרו ״הירוקים״ את הקמתה של ממשלה חדשה, לאחר מבוי סתום, שנמשך זמן רב. בצרפת זכו ״הירוקים״ בבחירות עירוניות בכמה מעריה הגדולות של המדינה - בכללן ליון, בורדו ושטרסבורג. לנוכח קריסת הסוציאליסטים ברחבי אירופה, נראה שהירוקים״ תופסים את מקומם של ״האדומים״.

כיצד הפכה מפלגת שוליים אנטי-ממסדית למפלגה שעשויה להנהיג את גרמניה וכפועל יוצא את אירופה כולה? ראשית, מפלגת ״הירוקים״ הגרמנית - הראשונה שהוקמה באירופה, לפני 41 שנים - ביססה את האידאולוגיה שלה סביב המאבק למען איכות הסביבה, נושא שליחו לא נס והוא רק הפך לרלוונטי יותר עם חלוף הזמן. שנית, ״הירוקים״ ידעו להתאים את עצמה לנסיבות הפוליטיות המשתנות. אם בתחילתה נודעה תנועת ״הירוקים״ בעיקר בהתנגדותה להצבת נשק גרעיני על אדמת גרמניה, לשימוש באנרגיה גרעינית ולשינוע פסולת גרעינית, הורחבו תחומי פעילותה לכל ההיבטים של שמירת איכות הסביבה, למאבקים על זכויות אדם ומיעוטים ולהגנה על הרעיון האירופי נגד נטיות לאומיות ולאומניות.

מפלגת ״הירוקים״ הגרמנית החליפה את רוח מרד הנעורים שאפיינה אותה בשנותיה הראשונות במעשיוּת קונסטרוקטיבית, שאפשרה לה לעבור מספסלי האופוזיציה לספסלי השלטון מבלי להתפרק לרסיסים. ״הירוקים״ הגרמנים של היום אינם מהפכנים מזוקנים אלא בורגנים מיושבים בדעתם. ״הירוקים״ השתלבו תחילה בממשלות מחוזיות, וב-1998 נכנסו לראשונה בראשותו של יושקה פישר לממשלה הפדרלית - שם שהו שבע שנים, תוך כדי שהם תומכים בהשתתפות גרמנית במלחמת נאט״ו נגד סרביה ובאפגניסטן. איש לא היה מעלה על דעתו תסריט שכזה עשור לפני כן. השנים ש״הירוקים״ העבירו לאחר מכן ב״מדבר״ האופוזיציוני רק עשו להם טוב: הם ביססו את עצמם כאלטרנטיבה שמאלית לסוציאל-דמוקרטים, שישבו בשלוש מארבע מממשלותיה של הקנצלרית אנגלה מרקל, מנהיגת ״איחוד השמרנים״ - שותפות קואליציונית שהרגה אותם באיטיות. בה בעת ״הירוקים״ בעצמם ״שברו שורות״ והצטרפו לממשלות מחוזיות עם השמרנים, תוך כדי שהם סוללים אט אט את הדרך לקואליציה ״שחורה-ירוקה״ (שחור הוא צבעם של השמרנים בגרמניה) גם ברמה הלאומית. לשמרנים, ששקועים בקרבות פנימיים עם עזיבתה הקרובה של מרקל, לא תהיה כנראה ברירה אחרת, אלא להקים ממשלה עם ״הירוקים״, מאחר שהם מונעים מעצמם רוב ימני בחרם שהטילו על המפלגה הפופוליסטית ״אלטרנטיבה לגרמניה״

.מעבר לכך, עד כמה שהדבר יישמע מוזר ונוגד את חוקי הטבע, מרקל העבירה את ״הירוקים״ משולי המפה הפוליטית למרכזה. היא הייתה זו שב-2011, לאחר אסון הכור הגרעיני בפוקושימה ביפן, החליטה לסגור את כל הכורים הגרעיניים בגרמניה, ובכך הגשימה חלום רטוב של מתנגדיה הפוליטיים הקולניים ביותר עד אז. סגירת הכורים עמדה בניגוד מוחלט למדיניות הפרו-תעשייתית של ״איחוד השמרנים״. היו שצפו אז, שמרקל תחסל באמצעות המהלך המפתיע הזה את ״הירוקים״. אך, בדיעבד היא רק חיזקה אותם, כמו גם באמצעות החלטתה לפתוח את שערי גרמניה ב״משבר הפליטים״ להגירה המונית בניגוד מוחלט למדיניות המסורתית של מפלגתה ובהתאם לאידיאולוגיה של ״הירוקים״. יש גרמנים האומרים, מי בכעס ומי בהערכה, שמרקל הייתה למעשה הקנצלרית ״הירוקה״ הראשונה של גרמניה. לא מעט מצביעים ״ירוקים״ מסורתיים הצביעו בבחירות הכלליות האחרונות למרקל.

אולי מתוך רצון לשגר מסר של המשכיות ולמשוך אליהם את תומכיה של הקנצלרית, גם מקרב מחנה הימין-מרכז, בחרו ״הירוקים״ באישה להיות המועמדת הראשונה שלהם אי פעם למשרת הקנצלר. אנאלנה ברבוק, שנולדה בשנת הקמתה של מפלגת ״הירוקים״ בגרמניה (1980), הייתה עד לאחרונה פוליטיקאית לא מוכרת לחלוטין, גם לפני ואחרי שנבחרה ב-2018 לכהן כאחד משני יושבי הראש של המפלגה, לצדו של רוברט האבק, שהיה בעיני רבים המועמד הכריזמטי והאהוד יותר להתמודד על התפקיד הפוליטי הביצועי הבכיר ביותר בגרמניה. אך, ייתכן שבחירתה של ברבוק - שזכתה בנעוריה שלוש פעמים במדליות ארד באליפות גרמניה לקפיצה על טרמפולינה, למדה באוניברסיטה מדעי מדינה ומשפט (בכלל זה משפט בינלאומי), נכנסה לפוליטיקה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה וכיום היא נשואה ואם לשתי בנות קטנות - מעידה דווקא על הכרה מצדם של ״הירוקים״ בכך שהם אינם מוכנים עדיין לנהל את גרמניה, אך הם מוכנים להצטרף כשותפים שווי ערך או משניים לממשלה בראשותם של השמרנים. במקרה כזה, עשויה ברבוק להפוך לסגנית קנצלר ולשרת חוץ.

מדיניות חוץ הוא תחום שמרתק את ברבוק מזה שנים. אנשים שעובדים בקרבתה יודעים לספר שהיא משקיעה זמן רב בלימוד חומר הקשור לנושאי מדיניות חוץ, והיא עושה זאת ביסודיות האופיינית לה. השבוע היא הופיעה בברלין בפני האקדמיה הפדרלית למדיניות ביטחון ושטחה במשך כשעה את תפיסת עולמה לגבי מדיניות החוץ והביטחון העתידית הרצויה של גרמניה. מהדברים שאמרה בנוגע לישראל ולמזרח התיכון צריכים לעורר דאגה בירושלים. ברבוק אמנם חזרה על המנטרה הפוליטית הגרמנית, אותה קבעה הקנצלרית מרקל בנאומה בכנסת ב-2008, לפיה ״ביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה״. עם זאת, היא הדגישה שהיחס לישראל, כמו גם מדיניות החוץ הגרמנית כולה, צריכים להיות מבוססים על האחריות ההיסטורית של גרמניה ועל החוק הבינלאומי - חוק מקביל שגרמניה סייעה לפיתוחו ורואה את סוגיית הסכסוך הערבי-ישראלי באופן הפוגע בזכויותיה של ישראל. לדבריה, גרמניה לא צריכה לברוח מהדילמה העולה מהמחוייבות לביטחון ישראל ומהמחוייבות לזכויות הפלשתינים. ״עם כל הידידות, אנחנו צריכים להעלות לדיון מול ממשל ישראל סוגיות של זכויות אדם, גם אם זה יוליך למתיחות, שכן ככל שהמצב בשטחים הפלשתיניים יחמיר, גדלה הסכנה להקצנה״, אמרה ברבוק.

ברבוק גם השמיעה מחוייבות מוחלטת להצלתו של הסכם הגרעין עם איראן והדגישה ש״ההיסטוריה מחייבת את הגרמנים לפעול באופן שלא יהפוך אותנו לסחיטים״. מניסוח דבריה, עלה ׳הסחיטה שהופעלה נגד גרמניה באה דווקא מצד ממשל טראמפ ולא מצד האיראנים. חשוב להזכיר בהקשר זה, שבתקופת כהונתו של החוץ ״הירוק״, יושקה פישר, ניהלו גרמניה, צרפת, בריטניה והאיחוד האירופי מו״מ עקר לעצירת תוכנית הגרעין של איראן, ופישר עצמו הודה שעל הקהיליה הבינלאומית להשלים עם האופציה של איראן גרעינית. כשמתנגדי הגרעין הגרמניים משלימים עם איראן גרעינית עולה תהייה משמעותית ביותר באשר לרצינותם.

ברבוק ציינה, שהדמות המשמשת בעיניה דוגמא היא קרלה דל פונטה, המשפטנית השוויצרית שכיהנה כתובעת הכללית דל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג שעסק בפשעי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר וברצח. עם ברואנדה. דל פונטה הראתה לברבוק ״כמה חשוב להיות לא רק קשוח, אלא גם להסתכל על הקורבנות ולהדגיש את סבלם״. ברבוק הדגישה מספר פעמים את רצונה במדיניות חוץ אקטיבית של גרמניה במסגרת האיחוד האירופי וקבלת אחריות בינלאומית גדולה יותר ״סופסוף״ מצד גרמניה. ברבו׳ הזכירה שנשיא ארה״ב בתקופת איחוד גרמניה מחדש, ג׳ורג׳ בוש האב, הציע לגרמניה ״שותפות בהנהגה״ העולמית. לדבריה, ההצעה הזו באה טרם זמנה, אך כעת - עשרות שנים לאחר מכן, הגרמנים כאירופאים מוכנים לקחת את חלקם בהנהגת העולם ״בגובה העיניים״ מול האמריקנים, לדאוג יותר לביטחון ולאינטרסים שלהם, לחזק את המוסדות הבינלאומיים ואת שלטון החוק ולפעול כדמוקרטיות ליברליות נגד המשטרים האוטוריטריים ברוסיה, בטורקיה ובסין.

חמישה חודשים הם הרבה מאוד זמן בפוליטיקה. גרמניה מתחילה להשתלט על גל מגיפת הקורונה השלישי. עדיין קשה להעריך מה יהיו השלכותיה הכלכליות של המגיפה. אי שביעות הרצון הרחב מניהול המשבר יכול לחזק את מפלגות האופוזיציה. אך, מצב של אי יציבות עשוי גם להקטין את רצונם של הבוחרים להסתכן בניסויים פוליטיים כמו העברת השלטון ל״ירוקים״. מערכת הבחירות המתחילה בגרמניה תהיה מהמעניינות ומהמרתקות מאז האיחוד מחדש.